א.(2020) Deconstruction[1]
ב. בספרו (2001) “The Language of New Media” שואף לב מנביץ' ((Lev Manivichv, לתעד, לתאר ולהבין את ההגיון מאחורי שפת המדיה החדשה שהתפתחה בשנים האחרונות, וטוען כי מאה שנים לאחר לידתו של הקולנוע האמצעים הקולנועיים של בניית זמן, של תיאור ובניית סיפור, של קישור בין חוויה אחת לאחרת, הפכו לכלים הבסיסיים באמצעותם משתמשי המחשב, ניגשים ומקיימים אינטרקציה. מנביץ' מסביר כי כל מדיה פועלת על ידי תרגום ורפורמה של אמצעי תיקשורת אחרים, והשפה של ממשק האדם – מחשב, פועלת באמצעות השאלה וניסוח מחדש של המאפיינים הויזואליים, המתקיימים בקולנוע ובטלוויזיה. לדידו של מנביץ' בחברה המודרנית של היום הנסמכת בעיקרה על מסכים, ישנה העדפה הולכת וגוברת, להציג ולשתף מידע באמצעות תצורה של רצפי תמונות זזות אודיו –ויזואליות, על פני שיתוף באמצעות טקסט.[2]
במאמר “Glitch Studies Manifesto” (2011) טוענת רוזה מנקמן (Rosa Menkman), כי לרעש ישנה מערכת מאוד ספציפית של כללים בתורת האינפורמציה, וכי בדרך כלל הרעש, מייצג מצב בו הרעיון הסטטי והלינארי של העברת מידע – נקטע. במדיה הדיגיטלית מצבים כאלו באים לידי ביטוי כהפרעות ושיבושים בקידוד ואמנים מנצלים שיבושים אלו על מנת ליצור יצירות אמנות ספציפיות למדיה. בנוסף כותבת מנקמן, כי מה שמשתמע מיצירות אומנות אלו זה שהמשמעות של רעש מורכבת יותר, מהאופן בו הוא מוסברת ומתקיימת בתוך תורת האינפורמציה, מכיוון שהמשמעות של רעש משתנה בהתאם לפרספקטיבה.
