1. הציגי שלוש התייחסויות שונות לאובייקט היומיומי בהקשרו האמנותי, לצד שתי התייחסויות מתחום העיצוב לאובייקט היום יום, תוך התייחסות למקורות המידע המצורפים.
סביבתו ה"טבעית" של האדם המודרני היא המלאכותיות עצמה; האדם שוכן בקרב השלכות של עצמו, פירות ידיו – האובייקטים – ולרוב אינו נותן דעתו על ים הטכנולוגיה בו הוא שוחה יותר מכפי שהדג מודע למים שסביבו תמיד. ואולם, אילו כן ניתן דעתנו על יחסו של האדם אל האובייקט, נמצא שיחס זה הוא רב-מימדי, ואיננו אינסטרומנטלי בלבד. נהוג לעמוד על כך שהשימוש בחפצים הוא אשר מגדיר את אנושיות האדם ומבדילו מן החיה, אך יותר ויותר מתבוננים זהירים שמים לב שהחפץ איננו רק לשימוש – שהוא איננו כלי ותו לא – והם מנסים להבין גם את היחס הפסיכולוגי, הרגשי, האמנותי, והדתי של האדם אל האובייקט, יחס מסובך ולעתים מתוסבך.
להלן אבחן שני תחומים בהם שאלת יחס האדם אל החפץ זוכה לבירור מרתק בעת המודרנית: האמנות המודרנית מחד גיסא, והעיצוב הקיימוּתי (sustainable/durable design) מאידך גיסא. על אף שהאמן והמעצב נדחפים לבחון את יחסי האדם-חפץ ממניעים שונים, אנו נראה שהם מגיעים לאבחנות דומות במידה מעניינת.
הרדי-מייד בעבר וכיום
באמנות, זהו יותר מכל הרדי-מייד (readymade) אשר מציף אל פני השטח את שאלת האדם והחפץ. ואולם, על אף שהרדי-מייד נראה כתופעה אוונגרדית מהפכנית, יתכן שהוא רק מותח למסקנתה הסופית מערכת יחסים מורכבת בין האדם והחפץ המתקיימת עוד מאז הפרה-היסטוריה. דניאל סוּטיף מציע שבמובן מסוים ניתן לאתר את ראשית הרדי-מייד (או לפחות את ה- object found) במערה בצפון-מרכז צרפת, אשר שוכניה הפרה-היסטורים אספו לקרבה פריטים שונים בשל ייחודם האסתטי: קונכיה ספירלית של רכיכה מאובנת, אשכול של אלמוגים, גושים של גבישי ברזל (Soutif, 1989, עמ' 155).
