בספרו "עידן הקיצוניות: המאה העשרים הקצרה 1991-1914", ההיסטוריון המרקסיסט אריק הובסבאום סוקר את המאה העשרים בין מלחמת העולם הראשונה ועד לקריסת הקומוניזם במזרח אירופה. להלן אבחן את פרשנותו של הובסבאום לאמנויות האוונגרד ב"עידן הקטקליזם", דהיינו, במחצית הראשונה של המאה (הובסבאום תש"ס).
במחצית הראשונה של המאה העשרים, המסר של אמנויות האוונגרד הוא המודרניזם, כלומר אמנות בסימן של שבירת מסורות, חתרנות, מהפכנות, שערורייה, וגילוי הערווה של התת-מודע. מפתה לראות בכך תגובה למשברים של אותם עשורים סוערים, ואולם הובסבאום עומד על העובדה המפתיעה שהאמנים לא כל כך הגיבו להתרחשויות חברתיות וגיאו-פוליטיות כפי שהם, לכאורה, ניבאו אותם. כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, המודרניזם מפותח כמעט לגמרי—קוביזם, אקספרסיוניזם, פוטוריזם, ארכיטקטורה פונקציונליסטית, מוסיקה א-טונאלית, ספרות מודרניסטית—גם אם תדרשנה עוד מספר שנים על-מנת שתנועות אלה והאמנים שמאחוריהן יתפרסמו.
לאחר 1914, תצטרפנה לאוונגרד שתי המצאות: הדאדאיזם והקונסטרוקטיביזם הסובייטי. ואולם, הדאדאיזם הוא זרם חסר כל מסר לגבי תוכן או צורה, אשר רק רודף אחר השערורייה, בעוד שהקונסטרוקטיביזם הסובייטי לא הצליח "אלא להרחיב את מאגר המודרניזם בארכיטקטורה" (שם: 165). עבור הובסבאום, "התוספת האמיתית" לאמנויות האוונגרד בא מצדו של הסוריאליזם. היה זה זרם של רומנטיקה מעורבבת עם אבסורד, של חקירת הטירוף, החלום, והתת-מודע. הצורה פחות חשובה: אצל סלבאדור דאלי או רנה מגריט, למשל, הטכניקה יכולה להיות ריאליסטית לחלוטין, בעוד שהתמונה בכל זאת היא פנטזיה בלתי-אפשרית.
