ענייני בעבודה זו הוא לנתח את יצירות האמנות (מיצגים) שיופיעו להלן במונחים מתוך הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. באופן ספציפי יותר תנותחנה יצירות אלה במסגרת תיאוריית היצרים (או הדחפים) הראשונים והמשניים שהעמיד פרויד, כפי שהם מתפרשים ע"י פ. נוי (נוי, פ. הפסיכואנליזה של האמנות והיצירה, עמ' 89).
בספרו של נוי הוא מצביע על הנוהג הבעייתי לדעתו של חוקרים להישבע אמונים לקו פרשני יחיד (ולפיכך חד ממדי). וכתוצאה מכך הם נקלעים לכשל הבא: או שניתן דגש מופרז לשפה הטבעית מצד אחד, או שניתן דגש ל"שפת האמנות" מצד שני. לטענתו פילוסופים, פסיכולוגים וכו' השבויים ברציונליזם המודרני מחזיקים באופן מסורתי בדעה כי צורת המבע הלוגית, הדיסקורסיבית והבהירה – הקיימת בשפה – מבטאת את מהותה של התרבות האנושית[1]. מצד שני אמנים ואסתטיקנים נוטים באופן לא מאוזן לצדה השני של המשוואה, כאשר הם מחשיבים את הרגש, את הדמיון ואת היצירתיות כליבתה של התרבות. נוי לעומתם סבור שרק השילוב המאוזן של שתי המגמות יכול לתת דין וחשבון הוגן לאדם בכל מורכבותו האינדיבידואלית והחברתית ובכלל זה להסביר גם את היצירתיות והאמנות של המין האנושי (שם, עמ' 88).
ההבחנה בין שפה וחשיבה לוגית מופשטת מחד גיסא לבין אמנות, דמיון וחוויות קונקרטיות מאידך גיסא חופפת אצל פרויד להבחנה בין תהליכים ראשוניים לתהליכים משניים (או לפעמים "יצר ראשוני" ויצר משני" (שם, עמ' 92).
