בימינו אנו האסלאם מפולג לזרמים שונים. העולם האסלמי, אם כן, לא מאוחד, ויותר מכך, לעיתים הזרמים השונים נלחמים אחד בשני. הרצון להביא לאיחוד האומה המוסלמית תחת דגל אחד, שלטון אחד, אשר מוסכם על כולם, משותף לכל הזרמים, אך היתכנות מעשית למדינה כזו עד כה לא נראת באופק. המשותף לכל הארגונים האיסלמיסטים שקמים הוא הנפת דגל – תור הזהב האסלאמי, אליו שואפים כל הזרמים, החזרת עטרה ליושנה, ולימי קדם בתקופת החליפות של צאצאי הנביא מוחמד – עד ימי של אבו בכר. בתקופה זו האומה האיסלאמית הייתה מאוחדת תחת מנהיג אחד, אידיאולוגיה מרכזית אחת, ולדידם של מנהיגי הארגונים, דבר זה הוא אשר הביא את המוסלמים הראשונים להפוך לאימפריה כבירה שהצליחה לשלוט ביד רמה ולהשתלט על עוד ועוד שטחים.
מאז ומעולם, אסלאם- אדמה- ופוליטיקה צעדו זה לצד זה, תלויים האחד בשני. אסלאם ללא אדמה לא יכול להתקיים, וללא שליטה פוליטית לא יכול לצמוח ולהתבסס[1].
ברמת הפרט, האדם המוסלמי המאמין, עליו להיות חלק ממערכת של מעשים לטובת קידום האסלאם, ועליו להיאבק ברוע האנושי על מנת לקדם את האמונה הפנימית שלו, זהו מאבק אישי, שלעיתים הופך להיות מאבק כוללני פיזי. על המוסלמי המאמין אסור להתפתות לדרך חייהם של תרבויות זרות, ואף לגנות אותם, במעשים אלו יצליח לרומם ולפאר את גדולתו של האסלאם וכך יחזיר אותו לגדולתו אל עבר המטרה הנעלה – "תקופת הראשידון" [2].
