מדינת סוריה ומדינת לבנון הן מדינות אשר נוצרו במידה רבה במאה הקודמת בעקבות הנוכחות של המעצמות הזרות, בריטניה וצרפת, לאחר השלמת מלחמת העולם הראשונה וניצחונם של המעצמות הללו על כוחות האימפריה העות'מאנית.
במשך השנים, תחת שלטון האימפריה הטורקית, היו שתי מדינות אלו קשורות ותוארו בתור מדינה אחת שהינה חלק גם מישראל וירדן. החלוקה של שתי המדינות הללו למדינה לבנונית ומדינה סורית, היא למעשה יציר כלאיים של המעצמות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, יציר כלאיים שאותו מעולם לא קיבלו כל הסורים ובוודאי שלא הלאומניים שבהם. לבנון זכתה לעצמאות במידה רבה עד לכניסה של סוריה ב1976 ללבנון בעקבות הקריאה של המרונים לבוא לעזרתם בשל הבעיות הפנימיות החמורות אשר אפיינו את המדינה[1].
ביוני 1976 נכנסו כוחות סוריים ללבנון על מנת להתערב במלחמה, נגד ארגונים שמאליים ופלסטינים ולטובת הנוצרים. התערבות זו הביאה להגדלת הקרע שבין מצרים וסוריה אשר הביא לניתוק היחסים הדיפלומטיים ביניהם. כמו כן הדבר הביא גם למעורבות גוברת של מדינת ישראל בפוליטיקה הלבנונית משוטם שהיא חששה מפני הגשמת האינטרסים של הסורים בלבנון. הישראלים ביקשו לרתום את תמיכתם של הנוצרים בהם, כדי ליצור נתק בינם ובין אסד שכביכול ביקש לעזור להם במלחמות הפנימיות שלהם[2].
מבוא
השערות המחקר
פרק ראשון: רקע- מעורבות סוריה בלבנון עד ל1976
פרק שני: גורמים לפלישה הסורית ללבנון ב1976
רקע לפלישה
גורמים למעורבות הסורית
פרק שלישי: תוצאות הפלישה הסורית ללבנון
סיכום
ביבליוגרפיה
