ההבדלים בין מנהגי קבורה מן התקופה הכלקוליתית המאפיינים את אזור מישור החוף והשפלה לאלו המופיעים באזור הנגב הצפוני(בקעת באר שבע) והפרשניות שנתנו להם לאורך המחקר
התקופה הכלקוליתית בארץ ישראל היא התקופה אשר מתחילה ב4500 לפני הספירה פחות או יותר ומסתיימת ב3500 לפני הספירה, עם תחילת תקופת הברונזה הקדומה. המחקר הארכאולוגי אשר נערך באותם שנים מדגיש את החשיבות של תקופה זו כתקופה של שינויים מהותיים בארגונים הפוליטיים והחברתיים. הייצור החקלאי המוגבר מעיד על גידולים באזורים לא מעובדים וגם המלאכה השתנתה בצורה משמעותית[1].
לפני שאתחיל להסביר על המאפיינים של הקבורה במישור החוף השפלה והנגב , אסקור בכללי את המאפיינים הכללים של הקבורה בתקופה הכלקוליתית[2]:
בתקופה הזאת יש הפרדה פיזית בין החיים והמתים כלומר הוצאת בתי הקבורה מהישובים.
ריבוי קבורה משנית, ואם יש קבורה ראשונית זה בגלל שלא הספיקו להעביר את העצמות.
יש הרבה מערות קבורה, והרבה קבורה במישור החוף.
אתרי קבורה בנויים קטנים יחסית.
שימוש בכלי קבורה כמו גלוסקמאות (עם פרצופים, דמויי בתים ובני אדם), וקנקני קבורה שונים.
שימוש במנחות קבורה, מצבות אבן גדולות, קערות ופערורים שונים.
טיפוסי הקברים: קברים דמויי ארגז מכוסים בלוחות אבן ובנויים לפי כיוונית אחידה/ קברים בתוך סילו שיצא משימוש/ קבורה של תינוקות בתוך הקנקנים.
