טרם, אערוך השוות בין הטיעונים המרכזיים של במאמרו של ברטל לבין טיעוניה במאמרה של וולקוב לעניין השפעות המודרניזציה על הזהות היהודית, אפרט בהרחבה, תוך התייחסות ניכרת לאותן סוגיות שעלו בשני המאמרים הללו, לרבות היקש למאמרים נוספים שנקראו בנושא, וגרמו לי להביע את עמדתי בפרשנויות השונות. עיקרה של המודרניזציה, והשפעתה על היהודים כאדם, התבטאה בעיקר בכך שהיהודים קיבלו אותן זכויות וחובות אזרחיות שניתנו בחוק לכל אזרחי המדינה המודרנית, קרי תהליך שיווין הזכויות אשר החל אי שם בשלהי המאה ה-18 בעקבות המהפכה הצרפתית והתפתח בצורה לא סדירה אל תוך המאה ה-20. בעצם מאמצע ה-18 "נהנו" היהודים שחיו במערב אירופה ובמרכז אמריקה מסוג של מתן שוויון זכויות אזרחיות, חברתיות ומדיניות, קרי היהודים לא נהנו מיתרונות ומזכויות אלה קודם לכן.
ראוי לציין, כי כאשר אנו מדברים על שיווין זכויות, הכוונה הינה לאמנציפציה. המונח, הוא בעל שימוש כפול, כאשר מחד, מציינים את עצם שחרורם של יחידים או קבוצות אתניות משעבוד, מהגבלות משפטיות ומתלות חברתיות ומדיניות , ומאידך את ההכרזה המדינית והמשפטית על ביטול המצב הקודם של שעבוד, הגבלה ותלות. אם ננסה להשתמש במונח זה, בעל משמעותו הכפולה, הרי שנוכל טעון, כי האמנציפציה התממשה כפי שנכתב פה, לראשונה בצרפת, בזיקה ישירה למהפכה הצרפתית. בצרפת, זה בא לידי ביטוי, במסגרת ביטול חברת הקורפורציות. האמנציפציה של היהודים באזורים אלו הייתה חלק מהגל הליברלי והדמוקרטי שהשפיע על העידן המודרני.לעומת זאת, במזרח אירופה הושגה האמנציפציה רק בעקבות המהפכה הרוסית של 1917. קרי, במזרח אירופה הושג שיווין ליהודים, רק כ-500 שנה לאחר מכן, כאשר מזרח אירופה הכילה את ריכוז האוכלוסין היהודי הגדול ביותר בעולם - כ-5 מיליון בתחילת המאה ה-20.
