י.גוטמן ,בעלטה ובמאבק : פרקי עיון בשואה ובהתנגדות היהודית, 1985,עמ' 135-91.
המאמר עוסק בעודות הכפיה אותן עבדו היהודים תחת הכיבוש הנאצי באירופה, כחלק ממדינות הנאצים לרתימת עבודה זרה למאמציהם הצבאיים. ניתן לחלק את העובדים הזרים תחת הנאצים לכמה סוגים: שבויי מלחמה שעבדו בכפייה; עובדים שהובאו לגרמניה לעבודה, רובם בכפייה; פועלים ואיכרים במדינות הכבושות; אסירים במחנות ריכוז ומחנות עבודה. עבודות הכפיה הגרמניות לא תוכננו מראש, אך היו הכרח בשל הצורך לעמוד במאמץ הכלכלי שנדרש במלחמה, הצורך בהחלפת גברים גרמניים שגויסו לצבא וההתנגדות לשילוב נשים גרמניות כחלק מהמאמץ המלחמתי.
בהתחלה, הצליחו הגרמנים לגייס עובדים זרים, מובטלים ומתנדבים על ידי הבטחת תנאים מועדפים, אך הדבר הצליח רק לזמן קצר. לאחר מכן, נדרשה אכיפה גרמנית על מנת לגייס עובדים, שכללה למשל, שלילת מזון, וגרמה לרבים לחיות במחתרת. יש לציין כי היתה מחלוקת פנים גרמנית האם נכון לשלוח את הפועלים בזרים שגויסו לגרמניה או לחסוך זמן ומשאבים ולאפשר עבודה בארצות מוצאם. סך כל העובדים הזרים בגרמניה עמד על 300,000 ב- 1939, והגיע במאי 1944 ל- 5.4 מיליון. לכך יש להוסיף עוד 1.7 מיליון שבויי מלחמה וכמעט שני מיליון אסירים במחנות הריכוז.
הפועלים הזרים זכו ליחס מבזה מהגרמנים, למנות מזון מוקטנות ולהגבלת חירותם. למשל: איסור עזיבת מקום העבודה, עוצר בשעות הלילה, איסור שימוש בתחבורה ציבורית, וחיוב הפרדה בין עובדים גרמנים לזרים, הן פיסית והן מבחינת איסור על השתלבות בחיי הפנאי של הגרמנים (הליכה למסעדות, תיאטרון, קולנוע וכד'). החוקר האמריקני HOMZE סבור כי הפועלים הזרים תפסו את מקומם של היהודים כשעירים לעזאזל.
