ירושלים הייתה עיר חשובה במחוז הביזנטי של פלשתינה. העיר נפלה בידי צבא סאסני פולש בשנת 614. הכוחות הפרסים בזזו את העיר וטבחו בתושבים הנוצרים של העיר. לאחר מותו של הנביא מוחמד בשנת 632 הנהגת האסלאם עברה לאבו בכר. לאחר שהוא הבטיח את השליטה שלו על ערב הוא החל במלחמות כיבוש בעירק ושטחים מן האימפריה של ביזנטיון. הוא מת זמן קצר לאחר מכך וירש אותו עומר אבן אל חטאב[1]. הכוחות המוסלמים התבלטו האם לתקוף את קיסריה או את ירושלים ובעצת החליף הוחלט על כך שירושלים תותקף ראשונה. אז החל תקופת מצור שבסופה ירושלים נפלה לידיהם של המוסלמים[2].
תולדות המחקר
מבחינת המחקר נוכל כי המחקר סובל ממיעוט של עובדות בדוקות בנוגע לכיבוש של ירושלים באותה תקופה. עצם שנת המאורע עצמו היא אינה וודאית. לא ברור האם האירוע התרחש בשנת 636, 637 או שנה לאחר מכן. גם הדרך שבה האירוע הזה התרחש היא אינה ברורה. אחד המקורות הראשונים שמציינים את אירוע כיבוש העיר נכתב במאה השמינית בשם אלאזדי. הוא ציטט אגרת ששלח המפקד העליון של צבאות האסלאם על מול הביזנטיים, אבו עובדיה אבן אלגראח. המפקד העליון דרש מן הנוצרים שחיו אז בירושלים להיכנע ולא להמשיך להילחם במוסלמים.
הקדמה
תולדות המחקר
מצב המחקר היום
שינויים בירושלים בעקבות כיבוש
הסכם עומר
דיון ומסקנות
