לפי סמית, הלאומיות צמחה לכאורה מתוך תפיסת העולם החילונית שביקשה להחליף את מערכות הדת המסורתיות אשר אפיינו את המאות הקודמות. באופן הזה ניתן לציין דוגמאות שונות לערער של הסדר הקיים על ידי החדרת רעיונות חילונים השונים מרעיונות הסדר המסורתי. את הלאומיות בדרך כלל רואים בתור המשך של תנועת ההשכלה והנאורות ששמה את האדם במרכז במקום האלוהים או ממוסדות הדת[1]. אם כן לפי תפיסת עולם זו, אשר הוגדרה במחקר בתור תפיסת עולם מודרניסטית, תפקיד הדת בצמיחות הלאומיות בכלל, ומכאן שגם עבור תנועות הלאומיות של השנים 1860-1880 תפקיד הדת היה מצומצם ביותר.
התנועה הציונית הלאומית הייתה תנועה חילונית אשר ביקשה להמשיך את מגמת החילון של האנשים אשר היו שייכים לתפיסת העולם של התנועה. באמצעות התנועה שינו צעירים רבים את אורח חייהם ואת האמונות שלהם כאשר הדגש אשר מושם על התהליך הזה היא ביטול המצוות ומעבר לאמונה לכוח עליון שלא מחייב פרקטיקה דתית מסוימת כדי להגדיר את האדם בתור יהודי. משום כך סמלים רבים שהיו שייכים באופן מסורתי למסורת הדתית, עברו תהליך חילון ואיבדו את המשמעות הדתית שלהם עבור אותם אנשים. החוקר שלמון מציין דוגמא מובהקת לכך באמצעות הכותל. באופן מסורתי הכותל שימש בתור מקום תפילה וכמיהה לבנייה המחודשת של בית המקדש.
