מיקומה של ישראל על המפה העולמית מאפשר לה לקיים יחסים עם מדינות רבות וזאת על בסיס אינטרסים רבים, שמשתנים ומושפעים רבות לנוכח פני המציאות.[1] ככלל, ניתן לומר כי התפתחות היחסים בין מדינת ישראל למדינות רבות באפריקה, לפחות בתחילתם, אינם קשורים רק לאינטרסים דיפלומטיים או כלכליים, אלא יש להם גם אופי של זהות ואידיאולוגיה. חלק ניכר מאוכלוסייתה של ישראל מוצאה באפריקה (בעיקר צפון אפריקה). כמו כן, הציונות, אשר נולדה במזרח אירופה, הזדהתה מאוד עם אפריקה ושאיפתה להשתחרר מהכיבוש הקולוניאלי ולצאת לעצמאות.[2]
ועל כך גם כתב בנימין זאב הרצל בספרו אלטנוילנד. למעשה, ההזדהות הזאת הייתה הדדית, והרבה ממנהיגי מדינות אפריקה חשו את אותה קרבה והזדהות עם מדינת ישראל והיהודים.[3]
בעבודה זו תיבחן מערכת האינטרסים המגוונת בין מדינת ישראל למדינות אפריקה החל משנות ה-50 של המאה ה-20 ועד ימינו.
עם זאת, על מנת למקד את הדיון, העבודה תעסוק בשלוש מדינות עיקריות: דרום אפריקה, אתיופיה וקניה –ממדינות אלו ניתן ללמוד כי מערכת היחסים בין מדינות אפריקה ומדינת ישראל מאוד מגוונת ודינמית. קניה היא אי של יציבות בתוך אפריקה באופן יחסי לשכנותיה, בעיקר מבחינה שלטונית, קניה לא עברה שינויי שלטון דרמטיים לאורך שנותיה כמדינה עצמאית.
מבוא
פרק 1. שנות ה – 50 – 70
אתיופיה
קניה
דרום אפריקה
פרק 2. שנות ה-70 – 90
אתיופיה
קניה
דרום אפריקה
פרק 3. שנות ה – 90 ועד ימינו
אתיופיה
קניה
דרום אפריקה
דיון וסיכום
ביבליוגרפיה
