החסידות, שראשיתה במאה ה-18 במזרח אירופה, הייתה תנועה רדיקלית במובנים רבים: סוציולוגיים, חברתיים, תיאולוגיים, ובעיקר בכך שהביאה לתפיסה אחרת של עבודת האל, של היחס בין המאמין לאלוהים, והציעה דרך המדגישה תהליכים נפשיים בעבודה הדתית. האלוהים היחיד והמיוחד הוכנס לנבכי נפשו וגופו של המאמין, נוכחות אלוהית, בד בבד עם שימור המהות הטרנסצנדנטית. מערכת היחסים הפכה מרובדת, האימננטיות והטרנסצנדנטיות של האל אחוזות זו בזו, מאתגרות זו את זו, פעם העמדה הזו מתגברת ופעם האחרת, באופן המאתגר את המבקש לפענח את סוד הקסם המצוי בתורות החסידיות.
חקר החסידות בבחינת היותה תופעה רוחנית-דתית התאפיין בשורה של ניסיונות להצביע על ייחודה ומהותה של החסידות בדורות הראשונים. ביסוד ניסיונות אלה מספר הנחות שלהן שותפים חוקרים שונים. אחת ההנחות הייתה שבאיתור ייחוד והמהות הללו, טמון אחד המפתחות להבנת סוד הצלחתם של מייסד החסידות, ר' ישראל בן אליעזר, הבעל שם טוב (הבעש"ט) (מת ב-1760), אנשי חוגו ותלמידיהם, מחדשי פניה של יהדות מזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-18. הרקע להנחה זו טמון באופייה הכפול של החסידות: מצד אחד זרם דתי-רוחני שנוצר על ידי אליטה הרוחנית, ומצד שני תנועת ההמונים דתית שנוצרת תוך פרק זמן קצר. חוקרי תולדותיה של החסידות הגיעו בהקשר זה למסקנה ש"המעבר מחוג אליטיסטי חסידי-מיסטי באופיו, שהתלכד סביב הבעש"ט, לתנועה רחבה, הכוללת בתוכה גם שכבות עממיות, לא התרחש בבת אחת. היה זה תהליך הדרגתי שלכל שלב בו היה אופי משלו ודינמיקה רוחנית וחברתית מיוחדת".
מבוא
א. צמיחתה של החסידות
ב. המגיד ממזריטש: קורות חייו ופעילותו
ג. הצדיק במשנתו של המגיד ממזריטש
סיכום
ביבליוגרפיה
