יהויכין עלה למלוכה במהלך ימי המצור במרד שהחל אביו, יהויקים. אביו נפטר והוא שלט ביהודה שלושה חודשים עד שנתפס על ידי נבוכדנאצר. כניעתו הצילה את ירושלים ויהודה נשארה ממלכה ואסלית, כפי שהיית קודם לכן. יהויכין עצמו נותר בחיים. נכודבנאצר בזז את אוצרות בית המקדש והגלה את יהויכין ואת פמלייתו:
"וַיֵּצֵ֞א יְהוֹיָכִ֤ין מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ עַל־מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל ה֣וּא וְאִמּ֔וֹ וַעֲבָדָ֖יו וְשָׂרָ֣יו וְסָרִיסָ֑יו וַיִּקַּ֤ח אֹתוֹ֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל בִּשְׁנַ֥ת שְׁמֹנֶ֖ה לְמָלְכֽוֹ "[1].
יחד עם יהויכין יצאו גם בעלי תפקיד שהמקרא קורא להם " וכל החרש והמסגר". אנשים אלו הם אמנים אשר עסוקים בעבודות עץ, אבן ומתכת. סך כל הגולים היו רק עשרת אלפים ומתוכם בעלי המקצוע הללו מנו כאלף. הדבר נחשב למכה קשה ליכולת התעסוקה של יהודה מבחינת איבוד יכולת תעשייה. חוקרים סבורים כי המלך הגלה אותם שלא רק להחליש את יהודה אלא גם לצורכי מפעלי הבנייה שהוא העסיק באותה עת כדי לבנות את האימפריה שלו. מן התיאור המקראי אפשר לראות כי בארץ נשארו מוסד ה" עם הארץ" אם כי תיאור זה בוודאי שמעט מוגזם, מאחר וצדקיהו המשיך לנהל ממלכה תקינה[2]. אם כן גלות יהויכין נועדה בראש ובראשונה להיות מכה כלכלית לכלל תושבי יהודה מצד אחד. זאת בגלל אובדן בעלי המקצוע והשוד של אוצרות בית המקדש. אולם היא גם נועדה להיות מכה פוליטית, שהרי המלך הלגיטימי יצא לגלות והמלך שמלך תחתיו, צדקיהו, קיבל את שמו מן המלך הבבלי ונשבע לו אמונים גם באלוהי הבבלים וגם באלוהיו.
