כפי שצויין בפרק הקודם, הדפוס הוא כלל החוזר בכמה סיפורים וכאשר נזהה דפוס מסוים בסיפור המקראי, אנחו יכולים להשוות לסיפור אחר, כפועל יוצא מכך ובעצם לזהות את התבנית, הדפוס שהמספר המקראי רוצה להוביל אותנו אליו. במקרה זה, דפוס הולדת הגיבור המקראי לאישה עקרה[1]. כאשר אנו נחשפים לסיפורי העקרות במקרא, אנחנו יכולים למצוא בכולן דפוס שהוא קבוע וחוזר על עצמו. הדפוס הזה מורכב ממספר מרכיבים כמו שלב העקרות או הגילוי של העקרות הזו, אותן תחושות קשות וקושי שבו מצויה בעיקר האישה העקרה, הפניה אל הבעל או פניה של הבעל לאל וכן שלב הלידה. הדפוס בא ללמד אותנו על כוחו של האל. אלוהים הוא זה שהופך עקרה לאם, בין אם הוא עושה זאת באופן ישיר ובין אם באמצעות מלאך שמבשר את הבשורה. יאירה אמית מסבירה כי אי הידיעה ואי ההבנה של תהליך הרבייה בתקופות הקדומות, הוא זה שיכול להסביר את סוד ההתעברות. התרבות המונותאיסטית רואה באל אחד ככל יכול והוא זה שאחראי לכך שאישה תוכל להביא ילדים. גם אותה אישה המתוארת ככזו שמתעברת אחרי שנים רבות של עקרות, התיאור שלה רק מחזק יותר התפיסה של הריון שהוא נס אלוהי, כמו למשל שרה שיולדת את יצחק בגיל מופלג בשנים שלה ושל אברהם[2]. דרך התיאור של ההריון והלידה, המספר המקראי מצליח לייצר קשר בין הילד שנולד לבין השליחות העתידית שלו ושל חייו אשר קשורים בהתערבותו של האל לאורך חייו. המספר המקראי בחר סיפורים של כמה נשים עקרות מתקופות שונות שחיות כל אחת בתקופה שהיא משמעותית בחיי העם כולו וכך הוא מצליח לייצר לנו תמונה של אל הנוכח בכל מקום לאורך ההיסטוריה.
