תפיסת אמנות כנוצרת למטרות אסתטיות, לשם האמנות בלבד, כפי שהתפתחה בחברה הפוסט-תעשייתית, הרחיבה מאד את המונח אמנות, אך בו זמנית צמצמה את יחסיה של האמנות עם ההקשר (Hatcher, 1999). ההקשר בו מתקיימת האמנות הוא המסווג אותה לאמנות הנובעת ממניעים אקספרסיביים של ביטוי אישי או, בראייה מרחיבה, כמשרתת מטרות חוץ-אמנותיות, מטרות אותן מגדירות החברה והתרבות הרלוונטיות, אשר פועלות למען יחידים וקבוצות בתוכה, כמו גם למען חיזוק מנגנונים משמרים בחברה ככלל.
בשרתה מטרות חוץ-אמנותיות הופכת האמנות לכלי או אמצעי להשגת יעדים שונים. כשם שבעבר נועדה האמנות לספק צרכי פולחן ומאגיה, הנצחה, חינוך וכדומה, כך גם בהווה, במישור התרבותי-חברתי, האמנות יוצרת ערכים ומהווה מכשיר להעברתם. לאמנות יש יכולת להפנות את המבט לתופעות חברתיות ופוליטיות ולנסות להשפיע על החברה. לדוגמא, המושג ''אמנות מגויסת'' – לרוב בעל קונוטציה שלילית – מתייחס לאמנות המיישרת קו עם עמדת השלטון. לאורך הדורות, יצרו אמנים מסוימים תוך הזדהות מלאה עם רוח זמנם. למשל: אמני הזרם הקונסטרוקטיביסטי הרוסי באמנות, שנתנו ביטוי למהפכה הקומוניסטית, כמו גם אמני הקיבוצים בשנותיהם הראשונות שביטאו ביצירותיהם את ההוויה החלוצית (צור, 1999).
בעשורים האחרונים, עם השפעות השיח הפוסטמודרני, הפמיניסטי והפוסטקולוניאלי, אמנים בארץ ובעולם עושים עבודת תרבות התערבותית, מתוך הנחה שזו יכולה להוות סוכנת שינוי. זאת בתוך הקשר של התביעה לייצר לגיטימציה והכרה בקבוצות אתניות ותרבותן. המאבק להכרה תרבותית מלווה את המאבק לשוויון כלכלי, מעמדי ומגדרי (יונה, 2005).
א. מבוא
ב. פמיניזם יהודי אורתודוכסי: רקע היסטורי
ג. "שתלכי בדרכים טובות": אמנות יהודית אורתודוכסית
ד. דיון ומסקנות
ה. ביבליוגרפיה
