הרב קוק פותח את דבריו עם המשפט :" הקדושה העליונה היא קדושת הדומייה[1]". בעולם שבו הרב קוק חי, המחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ ישראל שהחלה לחדש את היישוב היהודי בה אולם מבלי שלדבר תהיה משמעות דתית או קדושה. העולם הדתי שהיה אז סביב הרב היה רחוק מאוד מקדושת הדומייה. העולם החילוני דאז הוא זה אשר קבע את הטון בחברה בארץ ישראל והוא לא היה שותף לתפיסות הדתיות של קוק. תושבי ישראל אז עסקו בעיקר ביישוב הארץ ולא היה מקום רב עבורם ליצור שיח רוחני על קדושה.
הוא מסביר כי קדושת הדומייה היא למעשה קדושה של הוויה. האדם מכיר את עצמו בפנימיות הפרטית שלו וחי חיים כללים. ניתן להגדיר את התפיסה הזו של הרב קוק בתור תפיסה אשר מבטלת את האני או את היש של האדם. האדם צריך להפסיק להכיר את עצמו ולהתייחס לעצמו בתור יש פרטי. הוא מתחיל לחוות את מציאות החיים בתור מציאות מאוחדת ועמוקה ובצורה אשר רואה את הקיום שלו בתור קיום מאוחד עם הטבע: " מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו[2]".
יש לזכור כי הרב קוק הבין כי העולם ההלכתי אינו מקום אשר תומך בהתפתחות האישיותית הרוחנית אשר חשה באחדות הקיום כחלק מן הפרקטיקה הדתית שלה.
