הרמב"ם היה אחד מגדולי היהודים בכל הזמנים ומבין הבולטים בתקופת תור הזהב של יהודי ספרד. הוא עסק בנושאים שונים, אמונים ומעשיים, והיה למעשה איש אשכולות של התקופה. חיבור זה יעסוק בהיבט אחד מרכזי של הרמב"ם והיא השיטה המדעית שלו בתור איש רפואה ופילוסוף. בתור אדם כזה, כפי שנראה להלן, הוא ידע לשלב בין העולם היהודי ובין השיטות הבולטות של בני התקופה לכדי יצירת תפיסת אחת, אשר באה לידי ביטוי בספרו הנודע מורה הנבוכים.
מאחר והרמב"ם היה אדם בעל מומחיות רבה ברפואה הוא החל לשמש בשנת 1185 בתור הרופא של הווזיר אלפאצל, בנו של המלך המוסלמי הגדול סאלח א דין.[1] משום כך הוא בילה זמן רב בארמון המלוכה המצרי והיה צריך לתמרן בין ההצלחה שלו בתור רופא ובין הקנאה של הרופאים המוסלמים. ידיעתו ברפואה היה כה רבה עד שמשורר מוסלמי הנציח אותה באחד משיריו:
""גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה...[2]"
שיטתו הרפואית של הרמב"ם הייתה להתחיל תמיד עם טיפול די פשוט שקובע תכנית תזונה מסוימת לפני מתן תרופות, באופן מותאם לאדם. העיסוק שלו בתור רופא היה עיסוק אשר העסיק אותו במשך כל היום ולעיתים רבות גם במשך הלילה. לצד הפעילות המדעית של הרמב"ם בתור רופא הוא גם היה פילוסוף אשר ביקש לתאר את הדת היהודית לפי עקרונות הפילוסופיה היוונית והערבית.
