א – מבוא
ספרי הבשורה של הברית החדשה מתארים מספר רב של מקרים אשר בהם חולל ישו אירועים מסוימים אשר הרשימו את הנוכחים באירועים אלו כהתרחשויות נסיות ("מעשי ניסים"). המסקנה העיקרית הנגזרת בספרי הבשורה לנוכח אירועים אלו – בעיקר בשלושת ספרי הבשורה הראשונים, אלה הידועים כ"סינופטיים" (מתי, לוקס, מרקוס) – היא שישו היה נביא, במובן המקראי המסורתי. בנוסף לכך, מקבלת ביטוי בספרי הבשורה ההבנה שמעשי ניסים אלה מבשרים את הגעתו של העידן המשיחי – "מלכות האלוהים" – או, אכן, שהעידן המשיחי כבר החל עם הופעתו של ישו. חשיבותם של מעשי הניסים כחלק מסיפור חייו של ישו ופועלו ולמשמעות הדתית המיוחסת להופעתו על במת ההיסטוריה היא מרכזית ומכרעת.
ורמס (2000, עמ' 18-19) עומד על הבדל מסוים בין שלושת ספרי הבשורה הראשונים ("הסינופטיים") לבין הבשורה ע"פ יוחנן מבחינת התייחסותם למעשי הניסים. לטענתו, בשלושת ספרי הבשורה הראשונים מעשי הניסים שמחולל ישו נובעים בעיקר מרחמיו של איש האלוהים לחולים ולאומללים או שהם מובנים כמבשרים את הגעתה של מלכות האלוהים או, כאפשרות נוספת, כסימנים לכך שמלכות האלוהים כבר נוכחת. לעומת זאת, כפי שמצביע ורמס (2000, עמ' 19), בספר הבשורה הרביעי ("הבשורה ע"פ יוחנן") מתפרשים מעשי הניסים בעיקר כהוכחה למקור האלוהי ולטבע השמימי, העל-טבעי, של ישו.
בזכות מעשי ניסים אלו, ובעיקר אלו שהיו כרוכים בריפוי חולים או בגירוש שדים ורוחות רעות, זכה ישו לפרסום ויוקרה רבים בקרב תושבי הכפרים והעיירות בגליל.
א – מבוא
ב – מעשי הניסים של ישו ע"פ ספרי הבשורה
ג – ישו והמסורת הדתית ביהדות
ד – התייחסות המסורת הרבנית לישו ולמעשי הניסים שלו
ה – סיכום
