בעבודה זו ברצוני לבחון תמורות שחלו בלשון העברית הכתובה כפי שהן משתקפות בשני תרגומים שונים שנעשו לרומן "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן. האחד, תרגום שנעשה בשנות החמישים של המאה העשרים ואילו השני בשנות האלפיים.
הרומן "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן הינו רומן קאנוני המתאר את אורח חייהן, לבטיהן ומעשיהן של נשים, בעיקר, באנגליה של המאה ה-18. ככזה, חלקו הדומיננטי של הרומן בנוי מדיאלוגים אשר אמורים לשקף לשון דבורה ולא לשון כתובה. בן-שחר [1] מתארת כיצד בסוף המאה התשע עשרה הייתה הלשון העברית לשון כתב בלבד והיא הייתה חסרה את הפונקציות המגוונות של לשון דיבור. ואולם, בשנות הארבעים ארץ ישראל כבר הפכה למרכז הספרות העברית והלשון העברית וקיבלה בהדרגה אופי של לשון חיה. יחד עם זאת, זמינותם של אמצעים לשוניים חדשים ממציאות החיים לא הביאה בהכרח לשאיבתם הישירה והמידית על ידי הספרות, ולספרות הישראלית הצעירה לא הייתה מסורת של כתיבת דיאלוגים המושתתים על עקרונות דיבור. כך, הסופרים והמתרגמים העבריים בשנות הארבעים והחמישים היו בלתי מיומנים לחלוטין בטיפולם בלשון דיבור. בן שחר[2] מתארת כיצד בעיצוב לשון הדיאלוג בספרות העברית הסתמנו בתקופה הנידונה דרכים שונות
