מחקרים רבים בודקים האם ישנו פרק זמן שבו לימוד שפה הינו מיטבי, ושלאחריו היכולת לרכוש שפה באותה איכות ומהירות כבר אינה קיימת, והרכישה הסופית לא תהיה אותו הדבר. פרק זמן זה נקרא בשם "תקופה קריטית", ומסגרות זמן שונות הוצעו עבור תקופה זו: החל מגיל שנתיים ועד גיל ההתבגרות, מלידה ועד גיל 4, עד גיל שנה (עבור רכיבים מסוימים של השפה) ועוד & rusou, 2015) (Friedmann.
משערים שהמנגנון העומד בבסיס אותה תקופה קריטית, הוא דיפרנציאציה מוחית המבוצעת בשנים הראשונות לחיים, כך שבלידה שתי ההמיספרות במוח מסוגלות לפתח את כישורי השפה, ועם השנים תופסת המיספרה אחת (לרוב שמאל) את תפקודי השפה, עד למצב של חלוקת עבודה בין ההמיספרות. לאחר חלוקה זו קשה מאוד לבצע עוד שינויים, ולכן קיים אותו גיל קריטי. תמיכה להשערה זו מתקבלת מהחלמה של ילדים שלקו באפזיה (פגיעה נרכשת ביכולות השפה), שמחלימים טוב יותר ממבוגרים. הסיבה לדבר היא כי הפגיעה מעולם לא קרתה במערכת שפתית מסודרת, כי המערכת המוחית טרם התארגנה Lenneberg, 1969)).
במשך התקופה הקריטית התינוק/ילד צריך שני אלמנטים שצריכים לפעול במקביל בכדי שתהיה רכישה: מערכת נוירו-ביולוגית בשלה שמאפשרת רכישת שפה, וחשיפה מספקת לקלט סביבתי. הפרעה יכולה לקרות בכל אחת מהמערכות - הנוירו-ביולוגית והסביבתית, ולכן יש חשיבות רבה להתנהגות של סביבת הילד רוכש השפה
