השפה העברית הינה שפה ההולכת ומתפתחת עם השנים. במסגרת חובותיהם של תלמידי ישראל, לצורך זכאותם לתעודת בגרות מלאה, הם מחויבים לצלוח את בחינות הבגרות במקצוע הלשון העברית, כאשר התכנים מחולקים לשלושים אחוזים, במסגרת הערכה בית ספרית ולשבעים אחוזים במסגרת הערכה חיצונית[1].
התלמידים מחויבים בסוגים שונים של מטלות כתיבה, אשר כל אחת מאפיינת מרכיב שונה מן הבגרות. במסגרת שלושים האחוזים, הנלמדים בדרך כלל בכיתה י', התלמידים מתבקשים לכתוב טקסט טיעוני ארוך טווח, בן שני עמודים לפחות, ובמסגרת שבעים האחוזים, הנלמדים בדרך כלל בכיתה יא', מתבקשים התלמידים לכתוב סקירה תיאורטית, ברמה אקדמית.
במסגרת תהליך ההוראה, התלמידים לומדים ומתנסים בכלים ומיומנויות לצורך הכתיבה הטיעונית או הכתיבה הממזגת. התלמידים מתבקשים לכתוב ברמה המקובלת באקדמיה, במשלב לשוני אחיד ובאחידות סגנונית.
לעומת זאת, אנו עדים כי על אף הלמידה האינטנסיבית, התרגולים הרבים ותהליכי הכתיבה, התלמידים "חוזרים" בכתיבתם, לעברית "שלהם", לצורה בה הם מדברים בחיי היום-יום, ואינם שומרים על לשון תקינה ומשלב לשוני גבוה.
במסגרת המחקר שלי, אני מבקש להציג את אי התקינות הלשונית הסגנונית בלשונם של תלמידי כיתות י', וכיצד היא באה לידי ביטוי בכתיבתם, בהשוואה לתלמידי כיתות יב' אשר גם לאחר שצלחו את בחינת הבגרות בעברית, בציונים גבוהים, חוזרים התלמידים לשפת הדיבור בכתיבתם, לדוגמה, כאשר מתבקשים לכתוב סקירה תיאורטית/ספרותית, כחלק ממטלת הביצוע במקצוע האזרחות.
מבוא
רקע היסטורי ותיאורטי
"החיית" השפה העברית
שגיאות לשוניות
הבדלים בשגיאות לשוניות בין תלמידים לבין סטודנטים
מתודולוגיה
ממצאים ודיון
שגיאות לשוניות בעבודותיהם של תלמידי כיתות י' וי"ב
ניתוח עבודות התלמידים
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
