בעבודה זו ברצוני לבחון את רעיון ה"אנאטא" העצמי הריק הבודהיסטי, וכן את רעיון ה"שונייטא" "הריקות" והסובייקטיביות של הקיום הנגזרת ממנו, באמצעות דיון ברומן הקאנוני "הקנאה" מאת אלן רוב גריה. בחרתי ביצירה זו מאחר והיא מהווה את אחד מאבני הדרך המרכזיות של היצירה הפוסט-מודרניסטית ומכילה בתוכה רעיונות פילוסופיים התואמים את רעיון "העצמי הריק" וה"ריקות" וכן יש בה בכדי להדגים "ריקות" זו, כמובילה לטרנספורמטיביות באמצעות האמנות.
אלן רוב גריה הינו אחד היוצרים החשובים ביוצרי האוונגרד הצרפתי ואחד מראשי הרומן החדש בשנות החמישים. רוב גריה שאף לנתץ את מוסכמות הכתיבה המסורתיות של הרומן של המאה ה-19 והוא עושה זאת באופן קיצוני ומובהק ברומן הקאנוני שלו- "הקנאה".
אברהם בלבן[1] מציין את הרומן "הקנאה" כאביו מולידו של הרומן הפוסט-מודרני. הוא טוען שהספר הזה מגלם בכאוס המוחלט שלו את מותה של הספרות וטוען שפירוק הנרטיב המוחלט ברומן זה הוא בעל השלכות אינטלקטואליות מעניינות. המגמות האמנותיות של הרומן הן גלויות וחשופות מאחר ורוב-גריה בעצמו הצהיר עליהן פעמים רבות ואף ראה במימושן של המגמות האמנותיות את תכלית הרומן. הוא התכוון מתוך מגמה מוצהרת ליצור באמצעות "הקנאה" רומן אחר לו הוא קרא "הרומן החדש", עמדתו הייתה גלויה ומטרתו הייתה לשבור את מוסכמות הכתיבה של הרומן המסורתי.
מגמה אמנותית זו צמחה מתוך האמונה הפילוסופית של רוב-גריה אותה הוא שאף להביא לידי ביטוי מלא ברומן זה.
