הסיפור מסופר מנקודת מבט מגוף ראשון. מרסו הוא גם המספר והקול של הסיפור וגם הגיבור של הסיפור. בתור קול אשר מספר את הסיפור הוא לא אמין. הקורא יכול לחוש את התפיסה הלא וודאית של מרסו כיצד שהוא תופס את החיים. בדרך כלל ההשקפה הכל יודעת של הקול הדובר היא אמינה יותר מהפרספקטיבה של נרטיב בגוף ראשון. נקודת המבט של הדובר בספר זה נועדה להראות את המצב הפסיכולוגי של קאמי יותר מאשר היא מבקשת לתאר את המציאות שהוא חווה בצורה הטובה ביותר (שגיא, 2000).
מרסו מתאר את המציאות שהוא חיה בה בצורה מנוכרת וחסרת כל רצון לראות את היופי ואת הסדר של העולם. התיאור שלו את המציאות הוא תיאור שלא אדם אשר לא מוצא את המשמעות בקיום שלו ועדיין ממשיך לחיות מתוך הרגל או מתוך היעדר יכולת לקחת את חייו בידו. ניתן לראות זאת בדוגמא שבה הוא הרג את הערבי: " כל ישותי נדרכה וקפצתי את כף ידי על האקדח. ההדק נכנע, נגעתי בבטנה החלקה של הקת, ובזה התחיל הכל, בקול, שהיה חד וקצר וגם מחריש אוזניים. ניערתי מעלי את הזיעה ואת השמש וידעתי שערערתי את שיווי המשקל של היום, הפרתי את דומייתו המיוחדת במינה של חוף שהייתי מאושר בו. ואז יריתי עוד ארבע יריות אל גוף חסר-חיים, שהכדורים חדרו לתוכו בלי שניכר בו הדבר.
