השירה על כל סגנונותיה מהווה חלק בלתי נפרד מתרבותה של כל קהילה באשר היא. שירי ארץ ישראל בייחוד מהווים ז'אנר ייחודי בתוך מכלול המוזיקה הפופולרית הישראלית וחשוב להבין כיצד התחילה השירה הישראלית את דרכה ולאן הגיעה היום. תחילה אגדיר מעט מושגים הנדרשים להבנת המחקר כנדרש (שירה, חירות המשורר, חריזה, סלנג, משקל ומשלב) ולאחר מכן אסקור מבחינה כרונולוגית את התפתחות הזמר העברי בישראל, החל מהקמת התנועה הלאומית היהודית ועד היום, תוך תיאור המאפיינים הטקסטואליים והצורניים של השירים בכל תקופה.
הגדרת מושגים
השירה היא יצירה אומנותית שבה נעשה שימוש בשפה על מנת להדגיש את תכונותיה האסתטיות מעבר למשמעות הספרותית שלה. בחלוף השנים השירה התפתחה וקיבלה רבדים שונים לכתיבה; דרמה פואטית ומזמורים, השימוש בדיבור ורטוריקה, שימוש בתכונות כמו חזרה וחריזה כדי להדגיש את האסתטיקה של השירה מיצירה אחרת, שימוש במשמעות המילולית של המילים כדי לעורר תגובות רגשיות או חושניות וכדומה. השימוש בשירה בדו-משמעיות, בסמליות, אירוניה ובמרכיבים סגנוניים אחרים מותיר שיר פתוח לפרשנויות מרובות היוצרות קשרים ודימויים שונים ומגוונים (Risdianto, 2014).
חירות המשורר מתייחסת לחופש הניתן למשורר לחרוג מכללי הלשון והכתיבה לשם יצירת אפקטים ספרותיים מיוחדים. לחירות זו יש שני רבדים: הרובד האחד הוא החירות להתבונן לתוך תודעת הזולת, לתאר ולמפות אותה. הרובד האחר הוא החירות להוליך את המבט הזה לכל מחוז שיבחר ולהציב אותו בכל הקשר שיבחר. באמצעות שני רבדים אלה מקבל המשורר מעין רישיון לחרוג מכללי השפה כדי להזמין את הקוראים לראות את הזולת ולכונן את תודעתם (אלמוג, 2018).
