חלק א'
המונח 'תקופת התחייה' או 'דור התחייה' בספרות העברית מתייחס לאחת התקופות הדרמטיות והדינמיות ביותר לא רק בתולדות הספרות העברית אלא גם בתולדות העם היהודי בכלל. ספרות תקופת התחייה, והמעבר מספרות ההשכלה לספרות התחייה, משקפים את המהפך והתמורות שחלו בחיי העם היהודי בתקופה זו.
מבחינת תכניה והנושאים אשר בהם עסקה, בעיני רבים מן החוקרים, הייתה ספרות ההשכלה מגמתית בעיקרה, והמגמתיות היתרה גרעה לא רק מרמתה ואיכותה האמנותית, אלא גם עשתה אותה ענייה יותר מבחינת הנושאים שבהם עסקה שהיו בעיקר נושאים הלקוחים מהחיים הציבוריים ומתופעות בחיי העם היהודי באותה תקופה.
לעומתה, ספרות התחייה מפנה יותר את תשומת הלב אל האדם הבודד – האינדיבידואל. אינדיבידואל זה הוא אמנם יהודי, ונסיבות חייו משקפות את מציאות החיים היהודיים של זמנו, אבל ספרות התחייה מכוונת יותר את הסתכלותה אל האדם שביהודי והסתכלות זו שואבת השפעות לא רק ממקורות יהודיים אלא גם ממקורות חיצוניים.
כפי שאומר ביאליק לגבי ספרות התחייה: "החיים והמוות, האהבה והשנאה, הטבע ונפש האדם, הקדושה והטומאה, האור והחושך, האלוהים והשטן – כל המוטיבים הנצחיים נעשו לעצם מעצמיה, נעשו על ידה קרובים לנו, כאילו שלנו הם".
התפתחות זו במעבר מן ההשכלה אל התחייה הייתה נושא לויכוח נלהב באותה תקופה – כלומר, לקראת סוף המאה התשע-עשרה. במוקד הויכוח עמדה מה שניתן לכנות 'הרחבת הגבולות'.
