בימים של קום המדינה הגיעו עולים רבים לארץ מתרבויות שונות, כאשר חלקם חוו את השואה. העולים נתקלו בקשיי פרנסה, דיור, קליטה חברתית ושפה, כאשר ילדי עולים מאירופה התמודדו עם יתמות ואובדן קשר עם בני המשפחה וטראומות נפשיות מהשואה (דה מלאך, 2017: 15). כאלו הם גם הילדים יוסף בספר "אחד משלנו" וחיים מהספר "חיים פומפרניקל", שני ילדים שהתייתמו מהוריהם בזמן השואה, איבדו את משפחתם ונושאים עמם חוויות טראומתיות.
השאיפה בארץ באותה תקופה הייתה לבטל את ההבדלים בין ניצולי השואה לצברים, וגם ספרות הילדים נרתמת למשימת קליטת העלייה. בספרות כמעט שלא נשמעת ביקורת על הדרך בה נקלטים העולים החדשים. כל הילדים העולים נקראים למחוק את העבר שלהם ולהשתלב בחברה הישראלית. דמותם של הילדים הניצולים שמופיעה בסיפורים היא דמות חלשה ונזקקת בדרך כלל, כאשר הילדים הוותיקים נחלצים לסייע להם בהיקלטות בחברה הישראלית הצברית (דה מלאך, 2017: 18).
תהליך זה קשור גם לעובדה שעיבוד המידע שזרם לישראל על השואה היה איטי למדי, בשל חריגותו, עוצמתו הרגשית, ותהליך ההדחקה שננקט לגביו בשל הנגיעה האישית שהייתה לו לרבים מבני הארץ. לא רק זאת, אלא שגם חוויית העצמאות הלאומית והאישית שהייתה רבת עוצמה בעצמה, התחרתה בחוויית השואה ועמעמה את עוצמת הרושם שלה, בין השאר משום שהיא נתפסה כפיצוי וכהענקת משמעות לאסון הגדול שהתרחש. חוויית העצמאות תיעלה לתוכה חלק גדול מאוד מן המשאבים הרגשיים של ישראלים וניצולים גם יחד (יבלונקה, 2001: 243-244).
לכן, עד למשפט אייכמן הייתה תודעת השואה מודחקת ומושתקת בחוויה הישראלית. התקופה הייתה מאופיינת בשתיקה, הדחקה ואף השתקה, התעלמות פסיבית או ניסיון לדיכוי פעיל של תודעת השואה בהיסטוריה הקיבוצית, כאשר הזהות הישראלית לא כללה את מרכיב השואה והתנכרה לזכרו (שפירא, 1997: 88).
