הביהייביוריזם הופיע במהלך המאה העשרים עם הבטחה גדולה טמונה בחובו. על-פניו, הביהייביוריזם מצביע על פתח יציאה, מבוקש מזה זמן רב, מבעיות פילוסופיות עתיקות לגבי יחס האדם לעולם; הוא מציג תוכנית מחקר בעלת פוטנציאל בתחום אשר מזה אלפי שנים מתאפיין בתעייה ובטלה; הוא מציע כלים עוצמתיים להפעלה בתחומי החינוך, שמירה על הסביבה, שיקום פושעים, סדר חברתי, ואפילו אמנות; ובקיצור, אפשר שהוא מפתח לעתיד טוב יותר עבור האנושות. ואולם, בה-בעת, הביהייביוריזם היה ונותר מראשיתו מושא ללעג ואף עוינות. החמורה שבהאשמות: הביהייביוריזם מתכחש לכבודו של האדם כסוכן חופשי, מצמצם את האדם למכונה גרידא ומעניק גושפנקא מדעי(סטי)ת לאנטי-מוסריות וטוטאליטריזם.
מדוע הביהייביוריזם מותקף כך? האם ההתקפה מוצדקת? האם ניתן להשיב עליה, ואם כן, כיצד? בעיון הקצר שלהלן אנסה להראות שהביהייביוריזם מעורר התנגדות רבה משום שהוא גישה טבעית לאדם, כלומר גישה לפי האדם הוא חלק מן הטבע. זאת בניגוד לגישה אשר מזה אלפי שנים עומדת במרכז התרבות המערבית, ובכלל זה ביסוד הנפשנות, לפיה האדם נפרד מן הטבע בהיותו חופשי. מסיבה זו הביהייביוריזם נראה לרבים כאיום על אושיות הציוויליזציה שלנו. ואולם, בהסתמך הן על הביהייביוריסט החשוב ב. פ. סקינר והן על הוגים שאינם ביהייוויוריסטים, אטען שניתן לראות את הגישה הטבעית לאדם באור שונה לחלוטין מן הקריקטורה שמשרטטים המבקרים: לא מתכון בדוק לאושוויץ, אלא פעמים רבות ועבור אנשים רבים דווקא מקור השראה לחמלה, שלום ואהבת הזולת.
