בעבודה זו יוגדרו המושג 'הסגולה הטובה' וההבדל בין הסגולה העיונית לבין המעשית. לשם כך יוצג הרקע להגדרה זו, וחלוקתו של אריסטו במושג הנשמה, אשר על בסיסה נגזרים ההבדלים האמורים. כמו כן נגדיר את מושג התבונה, את תפקידה וכן את המבדיל בינה לבין מושגים השייכים גם הם לתחומי החשיבה. לבסוף יובהר מדוע אין התבונה תופסת מקום בלעדי במשנת אריסטו כשאיפה הסופית, ותתקיים השוואה של יחסו של אריסטו ליחס בין הסגולה העיונית לבין המעשית לבין ייחסו של אפלטון, בספרו המדינה.
אריסטו מסיק כי השגת האושר היא התכלית, מכיוון שכל פעולה הגיונית נועדה לתכלית ומכיוון שכל אדם רוצה להיות מאושר. השגה זו תהיה באמצעות הסגולה הטובה[1], שמשמעותה הפעולה של דבר מסוים באופן שיש בה את הצורה השלימה לאותו דבר[2], ובני אדם רואים בה משובחת ביותר[3]. משמעות הדבר כי זוהי פעולה שנעשית באופן האידיאלי שיוביל את האדם אל התכלית הרצויה. אריסטו מסיק כי האושר הוא חיי העיון, בהתבסס על שלילתו דברים אחרים כעונים להגדרת האושר, בין אם מכיוון שאינם כוללים את כל החיים ובין אם מפני שחלקם סובייקטיביים או משתנים. בנוסף חיי העיון כפי שיתבאר בהמשך, שייכים לעסק בדברים הנעלים ביותר. הסיבה לכך היא שחיי העיון הוא הדבר שניתן להשיג באמצעותו עונג עוצמתי ורצוף בעל סיפוק גדול ונטול טורח. בנוסף ההוצאה לפועל של חיי העיון אינה תלויה בסביבה, בשונה מסגולות אחרות[4].
