עדי צמח מתחיל את מאמרו בהצגת קביעה מאתגרת: "עלינו לשאול אפוא ביחס לאדם לא רק 'מהו' אלא גם 'כמה הוא' "(צמח, 2001, עמ' 58). איננו רגלים לחשוב אנשים בדרך זו של כמות, אבל צמח מראה כי זו תפיסה שקל יותר לקבל ממה שנדמה. הרי נרצה לתאר אדם במצב של "צמח" חסר הכרה כפחות אדם מאשר אדם בהכרה מלאה (שם, שם). מכאן שניתן לחשוב במונחים של "יותר אדם" והשאלה היא רק מה הופך אדם ליותר אדם?
בניסיון לענות על שאלה זו צמח מציג את העמדה האריסטוטלית שמצביעה על החשיבה הרציונאלית המופשטת כמימוש של האדם.
בהמשך לתשובה הקודמת ניתן לומר כי אומן התענית שקפקא מציג (קפקא, 1967) הוא ביטוי קיצוני של "חיים כיצירת אמנות". אין לו שום ממד בחייו שאינו מחובר כולו לאמנותנו ובכך הוא כולו ביטוי של היצירה האומנותית. זו יצירה מרשימה בעקבות הטכניקה הקיצונית והאתגרית שלה (לפחות כלפי חוץ) ובכך שהיא לוכדת ומאחדת את כל חייו של האמן לכדי יצירה אמנותית אחת. למרות זאת יש לציין כי במונחים של צמח שצוינו קודם (צמח, 2001 עמ' 62) אמן התענית עצמו מהווה יצירה אמנותית מוגבלת אסטטית משום שהוא לא כל כך עשיר ומגוון אלא די חד גוני (ואולי משום כך הקהל מעבד בו עניין בשלב מסוים).
הדיון בסיפור אמן התענית מעלה את שאלת הערך של המוות, האם המוות טוב או רע לאמן התענית (ולאדם בכלל). מצד אחד המוות מסיים חיים חסרי משמעות ובמובן זה הוא סוג של טוב הגואל את האמן, מצד שני המוות מונע מהאמן את האפשרות למצוא בכל זאת משמעות בחייו ולכן ניתן להבינו כרע. בתשובה אבחן את האפשרות בכלל לראות את המוות כרע (או כטוב) בשביל המת ובסופה אחזור לשאלה עודות האמן שקפקא מציג.
בקורס למדנו על אפיקורוס (Epicurus 342-270 BC) שמציג עמדה שניתן לכנותה "עמדה ניטראלית".
