בחרתי בנושא זה בגלל העניין שלי בשאלת האמביוולנטיות של דמות האדם כאינדיבידואל ובו בזמן חלק מקולקטיב. נושא זה מעסיק אותי הן על רקע חיי האישיים, לדוגמא, יציאתי מהקהילה הדתית ו"חזרתי בשאלה", והן בעיסוקי המקצועי, בו אני רואה כיצד קבוצות מתהוות ומקבלות חיים משלהן. על מנת להבין את ההתרחשויות בקבוצה ואת התגובות של המשתתפים, אני מתייחסת לקבוצה כמכלול, ועובדת עם ה"קול הקבוצתי", תוך מודעות לתהליכים אישיים המתרחשים במקביל לתהליכים הקבוצתיים. במילים אחרות, מצד אחד נראה שהקבוצה הופכת לישות עצמאית עם אפיונים משלה, שאינה בהכרח רק צירוף של כל אחד מהמשתתפים כאינדיבידואלים, אך מצד שני, כל אדם הוא אינדיבידואל נפרד, עם מערך פסיכולוגי אישי וייחודי ובמסגרת העבודה הקבוצתית המערך הזה אינו נעלם.
על כן, נשאלת השאלה כיצד עלינו להבין אדם? האם התנהגותו ואף גורלו של האדם מוכתב על ידי גורמים חיצונים לו, או האם התנהגות וגורלו מתהווים מבפנים, על ידי כוחות ואיפיונים אישיותיים? שאלה זו איננה חדשה. היא מעסיקה הוגי דעות, סוציולוגים, תיאולוגים וגם אמנים. כדי ללמוד ולהעמיק בנושא, בחרתי בקריאה ביקורתית (inquiring) של יצירה הקשורה לתחום עיסוקי ולליבי, יצירת תיאטרון, ובתוך שדה רחב זה, את הטרגדיה היוונית של סופוקלס: "אדיפוס המלך".
"אדיפוס המלך" הינה יצירה שמאז כתיבתה, בשנת 428 לפנה"ס, היא ממשיכה לעורר עניין אינטלקטואלי, לתת השראה ולהשפיע על הוגי דעות, סופרים ואמנים. וכך גם בארץ, החל מתרגומה הראשון לעברית על ידי שאול טשרניחובסקי בשנת 1929 ועד העיבוד החדש שהועלה בתיאטרון הקאמרי לפני כשנה בתרגומו של שמעון בוזגלו.
