הופעת-בכורה של "נפש יהודי ( הלילה האחרון של אוטו ויינינגר)" בבימויו של גדליה בסר הוצג בתיאטרון העירוני חיפה באוקטובר 1982. המחזה, לכאורה פסיכולוגי-היסטורי, מתמקד במאבקיו הפנימיים של אוטו ויינינגר ( 1903-1880 ), גאון יהודי-וינאי מומר, דוקטור לפילוסופיה, שעדיין לא גיבש את זהותו המינית, בליל התאבדותו בין השלושה לארבעה באוקטובר 1903. יחד עם זאת, המחזה מציג בבירור את הדיונים המתקיימים במקביל בישראל, עם הופעתו הראשונה פחות מחצי שנה לאחר תחילת מלחמת לבנון ביוני 1982.[1] דרך עלילת נפשו היהודית של וייניגר המחזה בוחן שאלות יסוד של הזהות היהודית, הזהות הישראלית, הציונות. הנושאים האלו רלוונטיים עד היום, כפי שמראה לנו הצגה מחודשת של המחזה בימינו.[2]
כיוון שהמחזה נוגע בנקודות רגישות של האידיולוגיה והחברה הישראלית ובתדמית היהודים והיהדות, לא פלא שהוא נתקל בביקורות שונות, כולל שליליות. ודווקא הביקורת השלילית היא נושא העבודה שלי. שאלת המחקר: במה בדיוק היו לא מרוצים אלו שהטילו ביקורת שלילית על המחזה ו/או על ההצגה "נפש יהודי" בשנות השמונים של המאה הקודמת.
העבודה מבקשת לנתח שבעה פריטים ארכיוניים שמצאתי: 1) פרוטוקול ישיבת הכנסת מ27 באוקטובר 1982 (נספח 3); 2) פרוטוקול ישיבת הכנסת מ-3 בדצמבר 1986 (נספח 5); 3) מאמרו של ישראל אלדד (1982)– נספח 8 ; 4) מכתב של גדעון אנגלר ל"הארץ", 29.11.1982, ”האמנם נפש יהודי?" (נספח 9) ; 5) מכתב ל"הארץ" מ- 5.12.1982, "שנאה ואיבה לערכים מקודשים" (נספח 4) ;6) מאמר סקירה מ-Chicago Tribune- משנת 1986, 8 במאי (נספח 6); 7) נספח 7 - מאמר סקירה ב-Los Angeles Times מ-28.10.1988.
מבוא
"התקבלות" של הצגה
"נפש יהודי": רקע
ביקורת אידאולוגית ופוליטית: סיבות, נימוקים ודוגמאות
ביקורת אמנותית
שילוב ביקורת אידאולוגית ואמנותית
סיכום ומסקנות
רשימת מקורות
נספחים
