עבודה זו תבחן את להקת "סקפינו" הישראלית, המתמחה בקומדיה דל' ארטה, ותבדוק באיזו מידה זוהי אדפטציה מקומית של המסורת העשירה שהתפתחה באירופה. נבדוק כיצד ז'אנר הקומדיה דל'ארטה שואב את שורשיו מראשית התיאטרון המערבי – תיאטרון יווני ורומי, צומח בתקופת הרנסנס וממשיך להתגלגל בשינויי צורה – עד ימינו אנו, גם בישראל.
מבנה העבודה:
פרק 1: שורשים הסטוריים של הקומדיה דל'ארטה והשפעתה על תרבות המערב.
פרק 2: מאפייני הקומדיה דל'ארטה – סגנון משחק, אפיון דמויות, מבנה הסצנרי.
פרק 3: הקומדיה דל'ארטה בישראל כיום - להקת "סקפינו": רקע, צורת התארגנות, הכשרה, הצגות, מימון וקהל.
פרק 4: ניתוח ההצגה "הקמצן לאן" - האם קיימת אדפטציה מקומית ישראלית?
פרק 5: סיכום ומסקנות.
פרק 6: ביבליוגרפיה
גילולה מסבירה שביוון השימוש במסכה היה מוסכמה תיאטרונית מחייבת, שסימלה באורח חזותי את אומנות ההתחפשות לאחר[1].
מתקופה זו לא שרדה אף מסכה. האינפורמציה היחידה מופיעה על ציורי כדים, או חיקויים
מחרס של מסכות תיאטרון. הטענה הנפוצה היא שהמסכות נבנו מבד פשתן או מעץ. כל השחקנים חבשו מסכות. המסכה כיסתה את כל הפנים ותוויה היו קבועים להבעה אחת עם פה פעור. יוצא מכך שהמסכות מנעו אפשרות משחק עם הבעות פנים מגוונות[2].
בפרק זה נבחן את שורשיה ההיסטוריים של הקומדיה דל'ארטה החל מראשית התיאטרון היווני ועד השפעותיה בימינו אנו. למרות הפריסה ההיסטורית הלינארית, לא ניתן להצביע על מקור מסוים אחד
ממנו צמחה הקומדיה דל'ארטה, אלא על השפעות מגוונות של טכניקות וזרמים שהקומדיה שאבה מהם עד להתהוותה הייחודית.
על פי דבורה גילולה בספרה "גם סוקרטס בעננים" ויעקב משען מונטפריורי בספרו "הקומדיה דל'ארטה מארלקינו עד ימינו", ניתן לציין 2 תופעות עיקריות בהקשר של השפעת התיאטרון היווני על הקומדיה דל'ארטה:
השימוש במסכה כמוסכמה בימתית
התהלוכות הקרנבליות שפתחו את חגיגות הדיוניסיה הגדולה[1].
