בתחילת שנת 1953, באולם תיאטר דה-באבילון ברובע השישי של פריז, עלה המסך על מחזה חדש בשם מחכים לגודו (אסלין, 1985, עמ' 33). סמואל בקט, יוצר המחזה, היה משורר אירי מחונן, אשר בצעירותו ויתר על קריירה אקדמית מבטיחה לטובת חיי נדודים ויצירה חופשית (שם, עמ' 28). בפריז הוא חבר לחוגו של הסופר ג'יימס ג'ויס, ושם הן הכיר הן גיבש גישות רדיקליות לאמנות ולשפה. ואמנם, הקהל של אותו הערב ודאי גילה מהר מאוד שמחכים לגודו הינו מחזה ניסיוני וחדשני. לא רק שהמחזה אינו מציית לכללים הנהוגים באמנות הסיפור: לא ברור אם הוא ניחן בסיפור בכלל. לא פלא, אפוא, שהתגובות למחזה חלוקות. מחד גיסא, המחזה הושמץ כחסר כל "עלילה, התפתחות, איפיון, מתח, או אף הגיון פשוט" (שם, עמ' 16). מאידך גיסא, אותה "פארסה טראגית מוזרה שדבר אינו מתרחש בה" זכתה תוך כמה שנים למאות הופעות, תורגמה ליותר מעשרים שפות, והוצגה ברחבי העולם (שם, עמ' 34). היום ברור שלמחכים לגודו שמור מקום חשוב בתולדות הספרות.
שרלטנות גרידא או פילוסופיה עמוקה?
ואולם, העובדה שמחכים לגודו התקבל תרבותית וכן הצליח מסחרית, אין פירושה שתם הוויכוח לגבי ערכו. יהיו שיציינו שהמלך העירום, הלא, גם הוא זוכה לשבחים נלהבים מן הבריות: אף אחד אינו מעז להודות בכישלונו לראות את מה שכל האחרים גם הם מעמידים פנים שהם רואים! האם יתכן שמחכים לגודו, על אף מעמדו, ואולי כמו יצירות סתומות אחרות של המאה העשרים, איננו באמת מרשים אף אדם?
הקדמה
שרלטנות גרידא או פילוסופיה עמוקה?
גישה אחרת למחזה
אקספוזיציה של עבודתי
פרק 1: מחכים לגודו: האבסורד כמסר פילוסופי
תיאור המחזה
פרשנויות אפשריות
האמנם עלינו להיות פרשנים?
פרק 2: הזרה והאבסורד
אסתטיקה ולוגיקה
שקלובסקי ורעיון ההזרה
הזרה אסתטית לעומת הזרה לוגית
מהזרה אסתטית לאבסורד
פרק 3: מחכים לגודו: האבסורד כאפקט אסתטי
שיבוש תבניות
שיבוש ההיגיון
שיבוש הזמן הליניארי
שיבוש הלשון
אבסורד מסוג מיוחד
כמוסיקה או ציור מופשט
לשתות את הכחול: סיכום
ביבליוגרפיה
