הגבלת חופש הביטוי של המורים בישראל, מקורם בחוק המאפשר חופש ביטוי לעובדי מדינה:א- חוק חינוך ממלכתי משנת 1953. ב-חוזר מנ"כל משרד החינוך.
סעיף 51 לחוק שירות המדינה קובע שאסור לעובד מדינה (איש חינוך),לארגן אסיפה פמבית בעלת אופי מדיני,להשתתף בהפגנה ולבקר את מדיניות משרד החינוך או משרדי ממשלה אחרים בראיונות, במסיבות עיתונאים,בתקשורת ועוד.האיסור חל על מנהלי בה"ס ,מפקחים, ועובדי הוראה בכירים.החוק אינו חל על עובדי הוראה זוטרים.
כמו כן חוק חינוך ממלכתי סעיף 19 –קובע שמורה או כל עובד במוסד חינוכי, לא ינהל תעמולה,הסתה למען מפלגה בקרב תלמידי בה"ס.אך אין בהוראה זו איסור על המורה להביע את עמדתו, שלא בקרב תלמידיו.
בפסק"ד בעיניין ספירו,דהיינו הילכת שפירו-קבע בית המשפט שלא יוגבל חופש ביטוי של עובד מדינה,אלא רק במקרה שנזק וודאי,עלול להיגרם למוסד הציבורי שבו מתקיים הנזק.
בפרשה אחרת –כץ שמואלי –אישר בית המשפט פיטורי מורה שהפיצה עמדות קומוניסטיות בקרב תלמידיה בעילה שהשקפותיה סותרות את מטרות החינוך בסעיף 2 לחוק ממלכתי:להשתית חינוך יסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל,על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל"השופט זיסמן הסביר שפסיקתו נעשית בצער שכן המורה זכאי להביע דעתו אך הפגיעה בתלמידיו קשה יותר מזכות זאת.
ההנחיות בחוזרי מנ"כל של משרד החינוך מ2009 מתמקדים באיסור ביקורת מעליבה על הכנסת והממשלה,איסור על עובד לפרסם שמו מטעם מפלגה מסויימת בהיותו עובד הוראה.איסור תעמולה השתתפות בהפגנות ותהלוכות בעלות אופי פוליטי.האכיפה לעובר על החוק תתבצע בהתראה ,נזיפה,הורדה בדרגה ,השעייה ופיטורין.(משרד החינוך 2009 חוזר מנ"כל)
