א.טרם, אפרט את סוגיות החיסיון העולות מטענתו של דוד, אציין, כי החיסיון העיתונאי לא זכה לעיגון חקיקתי בספר החוקים הישראלי. ברם, בעלי מקצועות אחרים זכו להיכלל ברשימה של מקבלי חיסיון, בגלל האופי של יחסי אימון בעבודתם: עו"ד, רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי וכוהן דת[1]. חיסיון עיתונאי, מעוגן בתקנון, שהוא תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל, אשר מטיל איסור מוחלט על העיתונאי לחשוף את מקור המידע שלו, אם המקור ביקש חיסיון. אולם, לתקנון אין מעמד של חוק מחייב, ובג"ץ קבע כי מקום שבו יש חובה בחוק לחשוף מקור המידע, אין יכולה הוראה בתקנון אתיקה להעניק פטור. לאור שתיקתו של המחוקק בנושא חיסיון עיתונאי, נטל ביהמ"ש את המושכות לידיו, והוביל מהפכה בפיתוחו ועיגונו של החיסיון העיתונאי במשפט הישראלי.תרומה חשובה מאוד בנושא החיסיון העיתונאי התחוללה בפס"ד ציטרין. דוד יוכל לטעון לפי הלכת ציטרין, כיהוא שומר על יחסי האמון. ברם, החוקר יכול לטעון, כי אין לדוד שיקול דעת, מאחר והחיסיון שייך למקור ובידיו נתונה הזכות לוותר על החיסיון, קרי ה"נהנה" הינו המקור ולא דוד. מאידך, יוכל דוד יוכל לטעון לחיסיון, על המידע עצמו, מאחר והוא עלול לחשוף את המקור (פס"ד מקור ראשון). הדרך העומדת לחוקר, להסרת החיסיון היא,לטעון כי החיסיון יחסי ועל כן, לפנות לבית המשפט ולטעון כי אינטרס הציבור חשוב יותר.לא זו אף זו, יוכל לטעון החוקר המשטרתי כמו בפס"ד קרא, כי זהו נושא מהותי ושהחיוניות שבשמירה על סודיות בחקירות נגד רה"מ הם מהותיות.יתרה מזאת, יוכל לטעון החוקר, כי יש רלבנטיות לעדות של העיתונאי מאחר ומדבור בחקירה של ראש הממשלה, גורם בכיר.
