כללי – 1. הן משה והן סמירה לא הפנו את בקשת המידע לגורם הנכון. בכל אחד מהמקרים היה צריך להפנות את הבקשה לממונה, כהגדרתו בסע' 3 לחוק חופש המידע [1] (להלן: החוק). 2. הן בעניינו של משה והן בעניינה של סמירה, נהגה הרשות שלא כדין, כאשר מסרה את תשובתה באיחור, לא במסגרת 30 הימים הקבועים בסע' 7 בחוק חופש המידע, ואף ללא קבלת אורכה מראש הרשות הציבורית .
דרישת משה לקבל את תוכן הדיונים הפנימיים שהתקיימו במשרד האוצר – עפ"י חוק חופש המידע – משרד האוצר הוא משרד ממשלתי הכלול בסע' 2 לחוק, ומשכך החוק חל עליו. סעיף 9(ב)(4) לחוק פוטר לכאורה את הרשות הציבורית ממסירת מידע ביחס לדיונים פנימיים . הנימוק לפטור זה הובהר ע"י השופטת חיות בעניין המועצה להשכלה גבוהה [2] כפטור המאפשר לרשות לקיים דיונים כנים ופתוחים בלא חשש שדברי המשתתפים באותם דיונים פנימיים ייחשפו. באופן זה ניתנת לרשות הגנה על תהליך קבלת ההחלטות , דבר המשליך על איכות ההחלטות המתקבלות. יחד עם זאת קבעה הפסיקה, כי הפטור הנ"ל (או בלשונו של השופט עמית [3]הסייג הנ"ל ), אינו סייג המשחרר כליל את הרשות מחובת מסירת המידע, אלא, אך מאפשר לרשות להפעיל שיקול דעת אם למסור או לא למסור את המידע, (בניגוד למידע שלא חל לגביו סייג ושחובה על הרשות למסור אותו לציבור).[4]
ביחס לשיקולים שעל הרשות לשקול בהפעילה את שיקול הדעת, מפנה ביהמ"ש לסע' 10 ו -11 לחוק וכן לשיקולים חיצוניים. סע' 10 לחוק קובע כי על הרשות לשקול את העניין של המבקש במידע. ביחס למשה, הקריטריונים שנקבעו במשרד האוצר הדירו אותו מקבלת מענק, כך שניתן לאמר שיש לו עניין אישי במידע, ועל הרשות היה לתת משקל לעובדה זו. שיקול נוסף הקבוע בסע' 10 לחוק מתייחס ל"עניין הציבורי שבגילו המידע". אין ספק שיש עניין ציבורי במידע כנ"ל, במיוחד כאשר משה הוא ממובילי מחאת העסקים הקטנים, וככזה, יש לראות בו משום "ידם הארוכה" של בעלי העסקים הקטנים. אלא, שסייפת סע' 10 לחוק מייחסת את השיקול הציבורי לטעמים של "שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה", ואילו הטעמים של משה לקבלת המידע הם כלכליים, ולכן השיקול הזה אינו חל בעניינו.
