חובת האמון קיימת במערכות יחסים רבות המתאפיינות בפערים ברורים בין הצדדים ובשליטה של אחד על ענייניו של האחר. היא קיימת למשל ביחסי נאמן-נהנה, והנאמן חב בחובת אמון כלפי הנהנה. היא קיימת למשל ביחסי שולח-שלוח, והשלוח חב בחובת אמון כלפי השולח. היא קיימת ביחסי נושא משרה-חברה, ונושא המשרה חב בחובת אמונים כלפי החברה. היא קיימת במערכת יחסים של אפוטרופוס-חוסה, במערכת יחסים של בנק-לקוח, במערכת יחסים של עורך דין-לקוח, במערכת יחסים של מבטח-מבוטח, ובעוד מערכות יחסים רבות המתאפיינות בפערים בין הצדדים ובכך שצד אחד, שהוא הצד ה"חזק", שולט על ענייניו של האחר. חובת האמון לא קבועה כיום בחוק בצורה גורפת, אלא באופן פרטני לגבי מערכות יחסים ספציפיות. מלבד המקרים ומערכות היחסים שלגביהם נקבעה חובת האמון במפורש בחקיקה, הפסיקה החילה את חובת האמון גם במערכות יחסים נוספות שיש בהן פערים ברורים.
למרות שחובת האמון מוכרת מאוד ונדונה במקרים רבים ובמערכות יחסים רבות, אין עד היום הגדרה ממצה לחובת האמון, ואין גם הגדרה ממצה לגבי היקף המקרים שבהם היא חלה. אולם ישנה הסכמה על כך שלחובת האמון יש לכל הפחות שני יסודות בסיסיים, אשר חייבים להתקיים בצורה זו או אחרת בכל המקרים בהם חלה חובת אמון: א. איסור על ניגוד עניינים. ב. חובת גילוי. בצד האיסור על ניגוד עניינים, ואולי כחלק ממנו, עומד האיסור על קבלת טובת הנאה אצל מי שחב בחובת אמון, האמונאי.
מבוא
חובת אמון
האיסור על קבלת טובת הנאה
חיוב האמון והאיסור על קבלת טובת הנאה בקודקס האזרחי
האם נכון לקבוע איסור גורף על קבלת טובת הנאה לכל חייבי האמון
דיון ומסקנות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
