הדין הישראלי מגן בצורה רחבה למדי על דירת מגורים של חייב. הגנה זאת באה לידי ביטוי בשלושה חוקים שונים, הנוגעים לחייבים בשלבים שונים. בניגוד לגישה המפורטת הקיימת בדינים זרים, שעליהם נעמוד להלן, הרי שהדין הישראלי איננו מפורט דיו, והוא "שותק" ביחס לאופן יישום ההגנה. כפי שניווכח, פרשנותם של דיני ההגנה על דירת המגורים, נתונה באופן בלעדי לבתי המשפט, באופן שלטעמי יוצר אי וודאות משפטית בעת התקשרותם של הצדדים, פוגע באינטרס הסתמכות של הצדדים ומונע מהם לקבל החלטה כלכלית מושכלת. להלן נעמוד על כל אחד משלושת החוקים הרלבנטיים, ונציג את פרשנותו של בית המשפט העליון לעניין אופן יישומה של ההגנה:
חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. (להלן: "חוק ההוצאה לפועל").
חוק ההוצאה לפועל קובע את ההגנה על דירת המגורים של חייב שכנגדו נפתחו הליכי הוצאה לפועל, ובמסגרת הליכים אלו. סעיף 34(א) לחוק זה קובע, כי רשם ההוצאה לפועל (להלן: "הרשם") רשאי להורות על עיקול נכסיו של החייב הרשומים על שמו בלשכת רישום המקרקעין, אם ברישום של בעלות ואם ברישום של הערת אזהרה לטובתו. יוער, כי במקרים בהם יש לחייב זכות אובליגטורית בנכס מקרקעין, שאיננה רשומה בלשכת רישום המקרקעין, תהא הסמכות להורות על עיקול מסורה לבית המשפט המחוזי[1].
סעיף 38(א) לחוק זה מסייג את סמכותו של הרשם לצוות על עיקול דירת מגורים, בין עיקול לפי סעיף 34(א) ובין עיקול בגין משכנתא רשומה. בהתאם להוראת הסעיף, הרשם יוכל להורות על עיקול רק לאחר ששוכנע כי לחייב ולבני משפחתו יש מקום מגורים חלופי, או שיש ברשותם אמצעים כלכליים להשיג מקום מגורים חלופי, ובמידה ולא, כי הועמד לרשותם מקום מגורים חלופי.
