החל משנת הקמתה ועד לשנת 1977 היתה מדינת ישראל נתונה תחת דומיננטיות פוליטית של מפלגת מפא"י ולאחר מכן מפלגת העבודה[1] - דומיננטיות אשר נהוג לכנות כ"הגמוניה של תנועת העבודה".
בעבודה זו מבוקש לבחון האם חל בשנים הראשונות של מדינת ישראל זאת עד לתחילת שנות ה-60 - דיכוי של בני עדות המזרח ע"י השלטון ההגמוני של תנועת העבודה, באמצעות שימוש בבתי משפט, בחקיקה ובועדות חקירה אשר נקטו בהשקפה אוריינטליסטית כלפי בני עדות המזרח.
גישה אוריינטליסטית הינה גישתו המתנשאת של המערב – האוקסידנט כלפי המזרח – האוריינט. על פי גישה זו - המערב מכיר זה זמן רב את המזרח ויודע מה טוב עבורו (אפילו יותר מהמזרח עצמו) וכך שולט המערב במזרח.[2]
המדובר בהשקפה לפיה ישנו מערב "שולט" וישנו אוריינט (מזרח) "נשלט"[3]. זוהי דרך ההתנהגות של בריטניה כלפי מושבות המזרח תחת שלטונה כאשר בלב השיטה ניצבת ההשקפה לפיה אין לכפות על האוריינטלי צעדים מדעים או להכריח אותו לקבל הגיון מאחר והוא נוטה להתעלם ממנו, אלא יש "להשתדל למצוא בשביעות-הרצון של העם הנתין קשר אחדות ראוי יותר ... בין שליטים לנשלטים". כך נוצרה מציאות המדגישה את ההבדל בין השולט המוכר (המערב) לבין נשלט הזר (המזרח).
יוער כי לטעמו של סעיד גורמת חלוקה זו של האנושות ל"הם" (המזרחיים) ו"אנחנו" (המערביים) לאיבה ואף יוצרת קיטוב – המזרחי נהיה יותר מזרחי והמערבי – יותר מערבי.[4]
