המחוקק קובע את כללי ההתיישנות לגבי הגשת תביעה אזרחית. כללי ההתיישנות קובעים את הרף העליון לגבי סד הזמנים שבו יכול התובע לממש את עילת התביעה שלו כנגד הנתבע. ביסודם של כללי ההתיישנות עומדים שיקולים שונים שעיקם הוא הרצון לאזן בין האינטרס של התובע לממש את תביעתו, לממש את זכותו החוקתית של הגישה לערכאות ולתת לו את יומו בבית המשפט, לבין האינטרס של הנתבע שלא יצטרך לנתח לחשוש מפני התביעה שתוגש נגדו גם כאשר זו מוגשת לאחר זמן רב, ולאחר שנגרם לנתבע נזק ראייתי והוא שינה את מצבו לרעה. בצדם של כללי ההתיישנות הסטטוטוריים, התפתחה בפסיקה דוקטרינת השיהוי במשפט האזרחי. על פי דוקטרינה זו, בית המשפט רשאי לדחות תובענה למרות שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, אם מצא כי התובענה הוגשה תוך שיהוי ניכר וכי התקיימו התנאים להחלתה של דוקטרינת השיהוי האזרחית כפי שנקבעו בפסיקה. ניתן אם כן לומר, כי דוקטרינת השיהוי במשפט האזרחי קובעת רך נמוך יותר במוך המתחם אותו קובעים הכללים הסטטוטוריים, כך שכללי ההתיישנות קובעים את הרף העליון שלגביו אין לבית המשפט שיקול דעת אם להאריך אותו או לקצר אותו, ואילו דוקטרינת השיהוי במשפט האזרחי קובעת רך נמוך יותר מהרך העליון שאותו רשאי בית המשפט לקבוע והמועד שבו היא תוחל נתון לשיקוליו של בית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה הספציפיות.
מבוא
פרשת נסייר
הדומה והשונה בין התיישנות לבין שיהוי
התיישנות ושיהוי במשפט האזרחי
התיישנות ושיהוי במשפט המנהלי
פרשת פרידמן
דיון ומסקנות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
