הגירת בני אדם בין מדינות היא תופעה כלל עולמית המצויה בעשרות השנים האחרונות במגמת עלייה.[1] אין מדינה בעולם שאינה מגבילה כניסת זרים- כלומר אנשים שאינם אזרחים או תושבים – לשטחה. עיקר הסיבות לכך נעוצות בתפקידה היסודי של המדינה לספק ביטחון לאזרחיה, ולשם כך היא משקיעה משאבים רבים באבטחת הגבולות ובבדיקה קפדנית של הנכנסים לשטחה. בנוסף, אדם המשתקע במדינה הופך למקבל שירותים מהמדינה, ולכניסתו למדינה יש זיקות גומלין למשתנים כמו: צפיפות אוכלוסין, זמינות משאבים טבעיים, איכות סביבה ואיכות חיים. ההגירה "נוגסת" בשרותים המוגבלים שהמדינה נותנת לאזרחיה, על חשבון התושבים. יתר על כן, מדינת הלאום היא מסגרת של זהות ושייכות המאחדים את התושבים מבחינת שפה, תרבות מורשת, מנהגים ועוד. קליטת זרים עלולה לפגוע במסגרת זו. [2]
שיעור המסתננים והשוהים הבלתי חוקיים בישראל הוא מן הגבוהים בעולם באופן שמוביל לפגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה. בעוד מדינות מערביות אחרות מרוחקות פיזית ממדינות המוצא של המהגרים, ומנהיגות מדיניות הגירה מקלה ואף מגדירות עצמן כמדינות הגירה, מדינת ישראל נמצאת מבחינה גיאוגרפית לצדן של מדינות עולם שלישי, וחולקת עמן גבולות יבשתיים המקלים על המסתננים את ההגירה. מדינת ישראל מהווה יעד להגירה מאסיבית מקרב אזרחים ממדינות אפריקה השונות. מדיניותה המוצהרת של מדינת ישראל היא כי היא אינה רואה את עצמה כמדינת הגירה במובן הרחב של המילה אלא כמדינת שבות, וההגירה הנקלטת בה היא בעיקר הגירה כתוצאה מחוק השבות או הגירת בני משפחה של ישראלים או זכאי שבות.
מבוא
חלק ראשון: המסתננים – רקע כללי
הגדרת מושגים
מהגרי עבודה
פליטים
מסתננים ומבקשי מקלט בישראל
חלק שני: מעמד הפליט עפ"י המשפט הבינלאומי
האמנה בדבר מעמדם של פליטים[ (באנגלית: Convention Relating to the Status of Refugees)
זכויות הפליט עפ"י האמנה
הגדרת המונח "פליט"
חלק שלישי: ההכרה של הדין הישראלי במעמד של פליט
חלק רביעי: התערבות ביהמ"ש בהחלטות מדיניות
המדיניות המתואמת
שימוש בהוראות חוק הכניסה לישראל
מדיניות אי הרחקה
המלצה לשינוי המדיניות בעניין המסתננים מאריתריה
שימוש המדינה בחוק למניעת הסתננות על מנת להתמודד עם המסתננים
פרשת אדם
פרשת איתן
פרשת דסטה
מדיניות הממשלה לפיה יש לגרש את המסתננים למדינה שלישית
לחץ כלכלי על המסתננים
פרק חמישי: האם התערבות בימ"ש היא ראויה
סיכום ומסקנות
מקורות
