המתת חסד או אותנזיה, פירושה "מיתה טובה" או "מיתה יפה" מלשון חכמי יוון, ובמשמעותה האקטיבית והמודרנית, הינה גרימת מותו של חולה טרמינלי ללא כאבים ובצורה אקוטית, על מנת שינוח על משכבו בכבוד. סוגית המתת חסד קשה כקריעת ים סוף, ויורדת לשיתין של כל אדם. מתפקידה הוא לאזן בין עקרון קדושת החיים, לבין הזכות לאוטונומיה של החולה להימנע מקבלת טיפולים מאריכי חיים. ההתנגשות מתעוררת, כאשר החולה מבקש בהסכמה מדעת ובריש גלי, שחייו לא יוארכו באמצעים מלאכותיים, ולא יבוצעו בו טיפולים פליאטיבים. בעבודה זו אנסה להציג בזעיר אנפין, את היחס של המשפט העברי להמתת חסד על חולים טרמינלים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעולמו של המשפט העברי.
מאז קדמת דנא, ערך החיים במשפט העברי הוא ערך עליון, ולכן חל איסור חמור על האדם להתאבד, קל וחומר להחיש את מותו. אף באם מדובר בחולה טרמינלי, שהרי "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים"[1]. האדם הוא קינינו של הבורא עולם, ולכן חלה על הבריות איסור לפגוע להמית ולאבד, אף שהחולה נמצא על ערש דווי. אדם נברא בצלם אלהים, ולכן אין לו בעלות על חייו שהרי חייו ניתנו לו כפיקדון. קדושת החיים עומדת מעל כל המצוות, ואין לה שיעור במידה ואורכה, שהרי הציווי הוא אלוהי. "אחד ההורג את הבריא, או את החולה הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס, נהרג עליו.."[2] כלומר, חובת השמירה על החיים היא מקור שמירה אבסולוטית. יתרה מכך, לדידו של הרמב"ם אסור לאדם לסכן את עצמו "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך - מכין אותו מכת מרדות"[3].
