בעבודה אבקש לדון בתיאוריות שונות של הזכות לפרטיות, וליישם אותן על פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין אוריך[1]. בפסק דין זה התגלעו חילוקי דעות בין השופטים בקשר לשאלה האם דיונים בבקשות למתן צו לחדירה וחיפוש בתוכן מחשב, לפי סעיף 23א(ב) לפקודת החיפוש[2], צריכים להיעשות במעמד שני הצדדים, ולחשוד יש זכות טיעון, או במעמד צד אחד שבו לחשוד אין זכות טיעון. עמדת הרוב בפסק הדין, מפי השופטת חיות, הייתה כי ככלל דיונים כאלה צריכים להיעשות במעמד צד אחד, ואין חובה לאפשר לחשוד זכות טיעון בדיונים הללו. בכך אימצה השופטת חיות את הפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט, לפיה צווים לחדירה ולחיפוש בתוכן מחשב ניתנים במעמד צד אחד, המשטרה בלבד, ומבלי שיש לחשוד זכות טיעון. עמדת המיעוט בפסק הדין, של השופט אלרון, הייתה כי יש לשנות את הפרקטיקה הנוהגת, וככלל דיונים בבקשות לצווים מכוח סעיף 23א(ב) לפקודת החיפוש צריכים להיעשות במעמד שני הצדדים.
כל אחת מהדעות השונות התבססה על נימוקים שונים, הנוגעים לתכליות של סעיף 23א(ב), התכלית הסובייקטיבית והתכלית האובייקטיבית, ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, ההשוואה להסדרים מקבילים אחרים בפקודת החיפוש ועוד.
מבוא
דנ"פ 1062/21 אוריך
הזכות לפרטיות
תיאוריות שונות של הזכות לפרטיות
חילוקי הדעות בפרשת אוריך על בסיס התיאוריות השונות
הזכות להישכח
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
