אכן חובת הציות לחוק נראית בפסיקה כערך כשלעצמו: עיון בבג"צ 2383/04 מילוא נ' שר הבטחון (פורסם בנבו 13.04.0) (להלן: "מילוא") אשר מצטט את בג"צ 7622/02 זונשיין ואח' נגד הפרקליט הצבאי הראשי (פורסם בנבו 30.12.02) (להלן: "זונשיין") ובג"צ 734/83 שיין נ' שר הבטחון (פורסם בנבו 26.8.84) (להלן: "שיין") מוכיח זאת כפי שיפורט להלן.
כבר בפתח דבריה, מציינת הש' פרוקצ'יה כי השאלה הנדונה (של סרבנות לשרת בצה"ל) עניינה ב- "דרך האיזון הראויה בין מחוייבותו המוסרית הפנימית של היחיד לבין עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי ושלטון החוק" או במילים אחרות "בלגיטימיות של אי ציות לחוק מטעמי מצפון אישי" וביישוב "הערך החוקתי המכיר בחופש המצפון כערך יסוד, לבין הערך הדמוקרטי המושתת על שלטון הרוב, והמחייב כיבוד החוק גם על ידי המיעוט, ועל ידי היחיד (ה.ש.) (מילוא, 170)". למעשה, די במילים אחרונות אלה כדי להבין שבית המשפט רואה בעקרון כיבוד החוק או ציות לחוק עקרון יסוד או ערך בפני עצמו וכתוצאה מכך, הפגיעה בו תותר רק בתנאים מסוימים. כך גם עולה בפסקה של "הגדרת השאלה להכרעה" לפיה "החובה לציית לחוק היא חובה משפטית ומוסרית כאחד... (ה.ש.)" (שם, 173) [יצויין כבר עתה כי המשך המשפט לפיו "מימוש חובה זו עומד ביסוד החיים המשותפים בחברה ובבסיס הכיבוד ההדדי של זכויות אדם וההגנה על ערכים כלליים, ובהם שוויון וחירות האדם (י.זמיר, גבול הציות לחוק, גבורות לשמעון אגרנט, התשמ"ז, עמ' 119) שם, 173 ]כבר מצביע על כך שטענה זו קשורה לסוג המשטר בו נדונה השאלה).
