חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנכנס לתוקף ב- 1.1.95,[1] (להלן: החוק) היה מהלך מהפכני, שהציע מערכת רווחה מפותחת ושוויונית בתחום הרפואה. החוק השתלב עם מערכת רפואית הנחשבת על פי ממדים בינלאומיים כטובה, ואשר למרות שתפקדה על הוצאה נמוכה יחסית, הצליחה באופן מתמיד לשפר את בריאות האוכלוסייה. [2]
על פי החוק, האחריות למתן שירותי הבריאות הציבורית מוטלת על קופות החולים. לסל הניתן במסגרת קופות החולים, זכאים כל תושבי המדינה. תוכניות השב"ן מהוות שדרוג של סל הבריאות הממלכתי, ומאפשרות למטופל לקבל תרופות ושירותים נוספים, שאינם כלולים בסל הבריאות. מקורות המימון של תוכניות השב"ן הם דמי החבר המשולמים על ידי מבוטחי הקופה המצטרפים לתוכנית, ודמי ההשתתפות הנגבים בעת מימוש הזכאות. בנוסף קיימות פוליסות ביטוח בריאות מסחריות , המאפשרות מתן שירותים רפואיים מעבר לאלו הניתנים בסל הבריאות הממלכתי ובתוכניות השב"ן. נדבך זה של ביטוחים מסחריים השלים לעיתים את שני הנדבכים האחרים, ולעיתים חפף להם. [3]
אחד הכשלים העיקריים של מערכת הבריאות התבטא בכך, שלמרות שחוק ביטוח בריאות ממלכתי הבטיח טיפול בריאותי לכל אזרח, ההוצאה הפרטית על שירותי הבריאות גדלה במהירות רבה יותר מאשר ההוצאה הציבורית.
מבוא
קיצור תורים במערכת הציבורית
תשלום עבור ניתוח והתייעצות במסגרת ביטוחי הבריאות
הסדרת מתן טיפול רפואי פרטי על-ידי רופא
תשלום לרופא עבור טיפול רפואי
צמצום סמכויות משרד הבריאות ביחס לביה"ח
פוליסות ביטוח בריאות
תיירות מרפא
סיכום
מקורות
