מבוא
חוזה ירושה הינו יצור משפטי מוזר. אדם מתחייב להעביר את רכושו לאחר מותו, בתמורה או שלא בתמורה, ומוותר על זכותו לשנות את החלוקה בצוואה. הוא נעזר בחופש הציווי אשר הדין מוסר לו כדי לכבול את אותו החופש בדיוק. יש בו מן הירושה מצד אחד, שכן מימושו הוא לאחר המוות, ומן החוזה מצד אחר, שכן כולל הוא התחייבות הזרה לדיני הירושה. כיאה ליצור כלאיים, הוא עורר בעיות מושגיות ופרקטיות במשפט הישראלי. חוק הירושה קובע איסור חד משמעי על עריכת חוזי ירושה, הפסיקה במהלך השנים לא מצאה טעם באיסור וניסתה לצמצמו.גם הספרות המשפטית ראתה באיסור הכבדה מיותרת, עם זאת נראה כי הכלל המשפטי שנקבע אינו חד וברור, והנושא ממשי לדפוק על דלתות בית המשפט מפעם לפעם. דיני הירושה הם חלק אינטגרלי מכל מערכת משפטית מתפקדת. מטרת דיני הירושה היא ליצור תשתית להסדרים פרטיים. בזכות דיני הירושה מובטח ליורשים המוגדרים בחוק שהם יקבלו את אשר הם זכאים לו, והמוריש יכול לקבוע, במקרים המוגדרים בחוק, למי יועבר רכושו לאחר מותו. "יורש חוקי" הנו כל אדם אשר זכאי לרשת על פי דין או על פי צוואה. ישנן שיטות משפטיות הנותנות למוריש את הזכות לכתוב צוואה והן אינן מתערבות בהחלטותיו גם אם בחירתו אינה תואמת את הנורמות החברתיות ואת מה שנתפס בתרבות כטוב וראוי. שיטות אחרות אוסרות לחלוטין להוריש שלא בהתאם לנורמות המקובלות.
בין שתי הגישות האלו ישנו פסיפס עשיר של עמדות.
מחקר זה יחולק לשני חלקים. חלק ראשון יעסוק במוסר ומשפט. החלק השני יעסוק בעסקאות בירושה ע"פ הדין הישראלי בהשוואה לשיטות משפט אחרות. פרק א. מבוא. פרק ב יסקור מספר ציוני דרך ביחס שבין מוסר לבין החוק במרוצת ההיסטוריה של התרבות המערבית.
