הצעה, קיבול, גמירת דעת ומסוימות – התנאים לקיומו של חוזה. סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "החוק") קובע כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול המהווים "מפגש רצונות" בין הצדדים לחוזה. סעיף 2 לחוק מפרט את הדרישות לקיומה של "הצעה": פנייה, גמירת דעת ומסוימות. הצעה וקיבול - פניית אדם (להלן: "מציע") לחברו (להלן: "ניצע") בכל דרך שהיא, ובלבד שיש לה ביטוי חיצוני ואובייקטיבי, למשל הצהרת רצון בכתב, בעל פה או בהתנהגות. ראש העיר העביר הצעה לתומר – בעבור שעה הופעה, ישולם לו 250,000 ₪ בשני תשלומים. יצוין כי הבדיקה הטלפונית האם תומר זמין, אינה נחשבת להצעה. המסמך שראש העיר העביר נחשבת להצעה, והוא ממתין להסכמת הניצע, שצריך להסכים באמצעות הודעת קיבול. תומר, השיב להצעתו של ראש העיר בהצעה משלו – השכר ישולם בתשלום אחד וזמן ההופעה יהיה 50 דקות. סעיף 11 לחוק קובע כי "קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה כמוהו כהצעה חדשה". סעיף זה בעצם מסדיר את הסוגיה של קיבול תוך שינוי - קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או כל שינוי אחר להצעה הוא אינו קיבול מאחר והוא אינו מעיד על גמירת דעתו של הניצע לקבל את ההצעה. כלומר, תומר לא קיבל את הצעתו של ראש העיר והציע לו הצעה נגדית. כעת ראש העיר הוא הניצע ותומר הוא המציע. בנוסף, תומר קבע במסגרת הצעתו, מועד לקיבול ההצעה (תוך יומיים).
