טענה אפשרית של ראובן, היא באשר לפסלותו של החוזה עקב היותו חוזה אסור על פי המשפט העברי. בחוזה בינו לבין ד"ר זהבי דובר על תשלום נוסף מעבר למחיר הרגיל של הניתוח, עקב הקדמת הניתוח. תוספת זו היא ריבית האסורה מהתורה. ריבית יכולה להינתן או ב"דרך הלואה" או ב"דרך מקח וממכר".
במאמרו של מ' זילברג[1], נדונה השאלה מהו תוקפו של חוזה שנעשה באיסור. האם האיסור שבדבר משליך על תוקפו של החוזה שנכרת או לא. הסוגיה המרכזית בנושא זה מצויה במסכת תמורה שם הובאה מחלוקת אביי ורבא:
"אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד עביד מהני... רבא אמר לא מהני מידי"[2].
ראובן יטען כי רבא שהלכה כמותו בדרך כלל במחלוקתו עם אביי, וכן פסק גם הרא"ש[3], סובר כי חוזה כזה שנעשה באיסור ריבית אינו תקף, ועל כן אין עליו לשלם כלום לד"ר.
ראיה נוספת לדבריו של אביי ניתן לראות במסכת בבא קמא לגבי גנב ומכר בשבת:
"והתניא פטור, אמר רמי בר חמא כי תניא ההיא באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי ותיקני לי גניבותיך. אמרי וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים דמחייב בנפשו, הא מכירה נמי לאו מכירה היא"[4].
בסוגיה זו דובר על מי שגנב ומכר בשבת, והמסקנה העולה מן הדברים היא כי המכירה אינה מכירה מכיון שהמוכר עבר על איסור שבת שעונשו מיתה, ופעולה של מכירה שנעשתה אגב איסור שבת אינה תקפה. אמנם לעיל תובא עמדת רבא שסובר בהקשר לסוגיה זו כי המכירה תקפה, אך עמדה זו מקובלת על שאר האמוראים שם וביניהם רב פפא.
חלק מן הפוסקים סבורים כי הלכה נפסקה כאביי ועל כן יש לתת תוקף לחוזה אסור, וחלק סבורים שהלכה נפסקה כרבא ולפיכך אין לתת תוקף לחוזה פסול, אך יחד עם זאת קיימים תנאים בהם ניתן לתת תוקף גם לחוזה פסול.
