ההשכלה ההלכתית של הגדרת פעולה כלשהי כ "הכשר מצווה"
הכשר מצווה הוא מעשה שהוא עצמו אינו מצווה אלא הכנה והכשרה של דבר מסוים כדי שיתאפשר על ידו לקיים את המצווה, למשל שזירת חוטי ציציות, הכנת ציצית ותפילין, בניית סוכה, קניית לולב – לעומת בדיקת חמץ שהיא מצווה בפני עצמה[1].
ויש מעשים שהגדרתם במחלוקת כמו קידושין שלפי הרא"ש הם בגדר הכשר מצווה (של מצוות פרו ורבו)[2] בעוד שלפי הרמב"ם הם מצווה בפני עצמה [כך גם לבישת בגדי כהונה][3].
דינים מיוחדים שמאפיינים את המצוות משתנים לעִתים כאשר מדובר "רק" על "הכשר מצווה" – והמשמעות היא שעל הכשר מצווה יתכנו דינים שונים מאשר דבר רשות.
כך לפי התלמוד הירושלמי על הכשר מצווה יש לברך[4] . אומנם לא ככה נקבע להלכה אך יש שיטות לפיהן יש לברך על הכשר מצווה שלא ניתן לקיים בלעדיו את המצווה.[5] בנוסף, יש מכשירי מצווה מסוימים שיש בהם דין מיוחד ליצור אותם "לשמה" , דהיינו לשם מצוותם (למשל תפילין או ציצית).
השלכה נוספת – מי שעוסק בדבר רשות - מתחייב במצווה נוספת – כלומר חייב להתפנות מעיסוקו בדבר הרשות לדבר מצווה שנזדמנה לו . לעומת זאת, הכשר מצווה שקול למצווה לכן העוסק בו פטור מהמצווה (למעט דעת הרשב"ש הכשר מצווה שונה ממצווה לפיכך חייב להפסיק לעסוק בו כדי לעשות מצווה.[6]
